תודעה יהודית, הגות, חינוך ומשפחה
  www.shirat-rash.022.co.il
'שירת רש' - מאת הרב שי הירש
יום ד', ד’ בטבת תשע”ט
    דף הבית  |  יצירת קשר  |  הזמנת הרצאות למוסדות חינוך  |  למכון תורני תורת שלמה  |  להזמנת הלקט 'המחזיר שכינתו לציון'  |  להזמנת הספר 'עטרת שלמה' - חדש  
"חוזה הנבואה" - הארות על דרכו של רואה האורות - דמותו וקורות חייו של הרב, כתביו וחשיבות העיסוק במשנתו בדורנו. על פי שיעור לזכרו שהועבר בישיבת ההסדר בראשון לציון, בפתח שנת השמונים לפטירתו (ג' אלול התשע"ה) ע"י הרב שי הירש
00:08 (19/03/15) שי הירש

*YouTube:l9IsMoqjtFY* 'חוזה הנבואה' – להורדת החוברת עם כל ההפניות במהדורה נוחה לקריאה - לחץ כאן'חוזה הנבואה' - הארות על דרכו של 'רואה האורות' - בפתח שנת השמונים להסתלקותו של מרן הגראי"ה קוק זצ"ל – ג' אלול התשע"ה[1].א. פתיחה:היום, יום ג' באלול, שבו אנו מציינים את תחילת שנת השמונים, להסתלקותו של מרן הרב אברהם יצחק בן הרב שלמה זלמן קוק זצ"ל לישיבה של מעלה. שמונים שנה חלפו מאז אותו יום 'מר ונמהר[2], ג' אלול התרצ"ה. ואם כי חז"ל כבר לימדונו, שאין אדם עומד על דעתו של רבו עד חלוף ארבעים שנה (מסכת ע"ז, ה:), הרי שגם כעת, בחלוף כפליים מפרק זמן זה, 'ואם בגבורות שמונים שנה' (תהילים צ', י'), משנתו של הרב טרם נתבארה כל צרכה וטרם קבלה את המעמד הראוי לה, בעולם התורה ובעולם המעשה גם יחד. בדברים הבאים, נעסוק בדמותו של הרב, במשנתו ונוסיף גם מספר דברים עלינו, כתלמידיו ההולכים לאורו.נפתח בסקירה קצרה על תולדות חייו וציוני דרך בולטים בחייו של הרב (טז' אלול התרכ"ה–ג' אלול התרצ"ה). מקובל לחלק את חייו של הרב, לארבע תקופות. התקופה הראשונה של לט' השנים ראשונות - 'תקופת חו"ל', כוללת את ילדותו ובחרותו, את גדילתו בתורה וקשרי החיתון עם האדר"ת, לימודו בישיבת וולוז'ין ואת הרבנות בזויימל ובבויסק. התקופה השנייה שנמשכה עשר שנים, מתחילה בכ"ח אייר התסד"ר, בעלייתו הראשונה ארצה. זוהי 'תקופת יפו', הכוללת את רבנות יפו והמושבות, פרסום ספר 'עקבי הצאן' ובו מאמר 'הדור', ספר 'שבת הארץ' זוהי התקופה הפורייה ביותר מבחינת הכתיבה של הרב. אח"כ מגיעה, 'תקופת לונדון', שבמהלכה שוהה הרב בחו"ל, בתחילה בשוויץ ואח"כ בלונדון במשך מלחמת העולם הראשונה, ולבסוף, תקופת חייו האחרונה - 'תקופת ירושלים', 'עלה ירושלימה - ג' אלול התרע"ט', שבה הוא מקבל את רבנות ירושלים, הקמת הסתדרות 'דגל ירושלים', הקמת הרבנות הראשית לישראל, יסוד ישיבת 'מרכז הרב', פרסום ספר 'אורות' ופולמוסים שונים, הנהגת הישוב בפרעות תרפ"ט ובמאבק ב'ספר הלבן' השני, מאבקו של הרב לזיכויו של אברהם סטבסבקי, חגיגות יובל השבעים של הרב, מחלתו ופטירתו, 'עלה השמימה - ג' אלול התרצ"ה'. זהו מפעל החיים של שבעים השנים של מרן הרב זצ"ל, כמו דוד המלך[3], הרב חי שבעים שנה[4], והיה מנשמת מלכי יהודה[5], משיח בן יוסף[6]. צדיקים, יש להם שליחות שהקב"ה שולח אותם לבצע, ועלינו להתבונן במהות השליחות של הרב.ב. גדול דור וגדול דורות:הרב קוק, לא היה רק גדול בדורו, הרב היה גדול בדורות. ישנם גדולי ישראל, שהיו ידועים מאוד בתקופתם, אבל, לאחר שעבר משך זמן מסוים, לא כל כך נשתמרו בתודעת כלל ישראל. הרמב"ם כותב בהקדמתו ל'יד החזקה' שבכל דור ודור היו אלפים ורבבות של לומדי תורה ואכן, בכל דור ודור היו בעם ישראל, ת"ח גדולים, ארזי לבנון ואדירי תורה ובתוכם ישנם צדיקים שדמותם ופועלם משפיעה לדורות. ניקח לדוגמא את תקופת הגאונים שנמשכה בערך כחמש מאות שנה, מכל התקופה הזו, נזכרים גאונים בודדים, רבינו שרירא גאון, רבינו האי גאון, וכמובן שאת רבינו סעדיה גאון, על פי רוב דווקא גדולים שהשאירו אחריהם מורשת בכתב לדורות, נזכרו. וכן בתקופת הראשונים – רש"י, הרמב"ם, הרמב"ן - דמויות בולטות בלבד נזכרות לדורות. גם בתקופת האחרונים, בשיעוריו, היה מו"ר הרצי"ה מציין תחנות בולטות של מסירת התורה מדור לדור. הגאון מווילנא, ר' חיים מוולוז'ין, הנצי"ב, ה'חפץ-חיים', ישנן תחנות בהשתלשלות ומעבר התורה גם בדורות האחרונים. יש גדול לדורו ויש גדול לדורות. כדי להיות גדול דורות, לא מספיק שיעור קומה אישי אדיר, יש צורך שתהיה הטבעת חותם מקיפה על בני הדור, בדמות שיטה כללית, אמונית או מעשית, שתשאיר את רישומה גם על הדורות הבאים. מבין אלו גדולי דורות, היו גם כאלה, שבזמנם, סבלו מאוד מברי פלוגתא חריפים. בזמנו של רס"ג, פרצה מחלוקת גדולה בין רס"ג לבין אחד מגדולי ראשי הישיבות בדורו שהיה גם הוא אדם גדול, סביב קביעת לוח השנה העברי[7]. בתודעת כלל ישראל, נזכר רס"ג לדורות ולא אותו ראש ישיבה גדול. ואכן, רס"ג השאיר אחריו יבול ספרותי בלתי רגיל וסלל דרך חדשה בביאור היהדות.וכן, בזמנו של רבנו הגדול הרמב"ם, הייתה מחלוקת גדולה סביב ספר 'מורה נבוכים' ודרכו המחשבתית של הרמב"ם, במקומות מסוימים אפילו שרפו את ספריו. והנה, עברו להן מאתים שנה ובהן, קרנו של הרמב"ם עלתה מאוד, ובחלוף עוד מאתים שנה, הרמב"ם הפך לדמות פלאית, ובעוד מאתים שנה נהיה ענק שבענקים, עד אשר, היום, כל מי שמייחס עצמו ליהדות ולא מכיר את משנת הרמב"ם, אינו יכול לומר דבר אחד אודות היהדות. עד הרמב"ם היהדות הופיעה באופן מסוים, וממנו והלאה, נחשפה קומת חיים חדשה בהופעתה. כן הוא ביחס לרס"ג ולרמב"ם וכן הוא ביחס לרבים מאותם גדולי דורות. אבל, זהו תהליך היסטורי מתמשך. התהליך הזה, הוא התהליך שעם ישראל התחיל לעבור בשנים שחלפו מאז פטירת הרב ועד היום וככל שאנחנו נתקדם יותר ויותר בקוממיות מלכות ישראל ובגאולתו, ילך תהליך זה ויתעצם. ואכן, אמר הרב עצמו: 'ככל שיתרחקו הדורות יותר מתקופתי ייטיבו יותר להבין אותי ויעריכו את דרכי, כמו שקרא לרמב"ם בשעתו[8]'.ג. 'שר התורה':"אדם חייב לומר בלשון רבו" (עדויות א, ג), ועל כן, בפתח הדברים, אביא מדברי מו"ר הגר"א שפירא זצ"ל, מתוך דבריו שנאמרו בג' אלול ב'בית הרב' בירושלים באזכרה השנתית של הרב זצ"ל. הרב שפירא, יליד ירושלים, היה מבאי ביתו של הרב חרל"פ, תלמידו ונאמן ביתו של הרב זצ"ל.'בדורנו היה הרב זצ"ל, מוסר התורה, הרב היה חד בדרא, הוא היה יחיד בדורו בהיקף התורה, היו הרבה גאונים, הרבה צדיקים והיו עמיתים במקצועות שונים של תורה. אך בהיקף התורה לא היה לו דומה. בזה הוא היה שר-התורה'.גדלות בנגלה: הרב היה בן תשע עשרה כשלמד בישיבת וולוז'ין וכבר אז הוא נודע בשם: 'העילוי מפוניבז'. ישיבת וולוז'ין הייתה 'אם הישיבות' החדשות, והרב היה ממשיך מסורתה של ישיבת וולוז'ין ותורת הגר"א. הרב למד שם קצת יותר משנה, ובפרק הזמן הזה הספיק לעבור שבע עשרה פעמים (!!!) על הש"ס כולו, כאשר הקצב היומי שלו היה שישים דף גמרא עיון, ומשך לימוד של שמונה עשרה שעות ביממה ('שיחות הראי"ה', עמ' 97). חותנו, הגאון הרב האדר"ת, שהיה מגדולי הדור, אמר עליו כבר אז: 'לקחתי חתן שאיני מגיע לקרסוליו' (שם, עמ' 107). ראש הישיבה ורבו של הרב, הנצי"ב התבטא אודותיו: 'כדי לגדל בחור כזה, כדאי היה שתיווסד ישיבת וולוז'ין' (שם, עמ' 96) הוא היה הבחור היחידי שהנצי"ב התיר לו ללכת עטור בתפילין במשך כל היום. בלילות, הרב היה לומד קבלה, בסתר ובצנעא. הרב השיב תשובות בכל ארבעת חלקי השו"ע, 'אורח משפט', 'דעת כהן', 'עזרת כהן', משפט כהן, ספריו הנוספים בהלכה, 'שבת הארץ', 'עץ הדר', 'חבש פאר', 'עיטורי סופרים', חיבורו על ביאור הגר"א, שטף עצום של כתיבה הלכתית. ועם כל טרדותיו המעשיות של הרב, לחבר כל כך הרבה חיבורים זה דבר לא כל כך שכיח. (ראה אוצרות ראיה הקדמה) נמשיך בדברי הרב שפירא: 'הרב זצ"ל הקיף גם את הנגלה וגם את הנסתר, גם את ההלכה וגם את האגדה, והכול היה פתוח לפניו. הכול היה חרוט במוחו. לא רק המקורות משני תלמודים, ולא רק ארבעת חלקי השולחן ערוך היו פרוסים לפניו, אלא אחרונים, ואחרוני אחרונים, וספרי קבלה נסתרים וצדדיים - הכול היה גלוי לפניו... הוא היה בעל זיכרון אדיר ונדיר.. הוא ידע את כל התלמוד בעל פה, והיה יכול לחזור על ספרים שלמים בעל פה גם לעת זקנותו, בהזדמנויות שונות שמעו ממנו ציטוטים של פסקאות שלמות מדברי הט״ז, רבי עקיבא איגר, וה״שאגת אריה", הוא היה בקי בכל המדרשים, בכל הזוהר, בכל ספרי האר״י, ובכל ספרי הקבלה. בזה לא היה דומה לו. לא היה אדם גדול שמרכז את שני הדברים יחד. לא היה אדם שהוא גם פוסק ההלכות לדור, וגם פוסק ההשקפה לדור. ובמיוחד הוא היה יחיד במינו בעניינים של הנהגת הדור, הנהגת הדור, זהו מקצוע מיוחד. זוהי תורה שעל פיה מתנהג כלל ישראל, וזוהי תורה שצריכים להעמיק בה הרבה כדי להבין ולדעת אותה. זוהי חטיבה מיוחדת של לימוד.'גדלות בנסתר: במשך תקופה מסוימת בעת רבנותו בזיימל, הרב היה 'תלמיד חבר' של 'בעל הלשם', 'הגדול שבמקובלי הדור', כפי שכינהו הרב (אגרות הראי"ה, ח"ב עמ' קיד'), הם היו נעורים ביחד בלילות ולומדים בכתבי האר"י. על גדלותו של הרב בפנימיות התורה, העיד לימים 'בעל הלשם': "רבי אברהם יצחק הוא כליל השלימות: שלמות בגאונות, שלמות בצדקות, שלמות במחשבה, ושלמות בהנהגה". והוסיף ואמר: "כשם שישנן שיטות שונות בהלכה, כן ישנן שיטות גם בקבלה. דרך מיוחדת להראב"ד ודרך מיוחדת לרמב"ן, ושיטת האר"י הקדוש שונה משיטת הר"מ קורדוברו, וכיוצא בזה בהמשך הדורות, אצל הרמ"ע מפאנו, הרמח"ל, הגר"א ואילו הראי"ה קוק, ידע והקיף את השיטות כולן ועליו ניתן לומר: 'כל רז לא אניס ליה'"[9]. בעת תקופת רבנותו של הרב בירושלים, הרב היה טובל בחצות הלילה במקווה הטהרה והיה יושב עד הבוקר ולומד פנימיות התורה[10], ובשבת היה הולך בלבוש לבן כדרכם של המקובלים. זקן המקובלים, הצדיק, הרב שלמה אליעזר אלפנדרי זצ"ל, שהיה מבוגר מהרב בשנים רבות, כתב גיליון אחד בענייני קבלה, ושלח אותו לרב קוק לשמוע את דעתו ובעקבות השגותיו של הרב, החליט הרב אלפנדרי, לא להדפיס את הגיליון האמור ('ליקוטי הראי"ה', מהדורת תשע"ה, ח"ג, עמ' 126). פעם אחת ארע, שאדם אחד 'התקיל' את הרב, ושאל אותו האם הוא יכול לבאר משהו שנמצא בספר קבלה קטן בשם: 'נבואת הילד[11]' והרב, אמר מיד מה שכתוב בספר זה וביארו. האדמו"ר מגור, בעל 'אמרי אמת', שנפגש עם הרב כמה פעמים, אמר עליו: 'מוח כזה לא היה בעם ישראל - מאה שנה' וכפי שאמר עליו מו"ר הגר"א שפירא שאולי גדול כמו הרב בלימוד היה, אבל לא היה גדול כמותו בכל חלקי התורה ביחד, בכל זמן ביום, אפילו ב'נעלי בית'. גם בבית, הרב היה 'גדול', עשרים וארבע שעות ביממה.ד. איש האשכולות:יחד עם הגדלות התורנית הזאת של הרב, שהקיפה את כל חלקי תורה, נגלה ונסתר, הלכה ואגדה, והנהגה הציבור בארץ[12], הרב, גם ייסד במו ידיו מפעלים תורניים חשובים שהשפעתם נמשכת עד היום. 'הישיבה המרכזית העולמית', הרבנות הראשית לישראל, מפעל 'הלכה ברורה', מפעל 'אוצר הגאונים', מפעל האנציקלופדיה התלמודית, מכון (אהרון) הארי פישל. כל אלו מפעלים תורניים, שהיום, אנו חושבים שהם היו כאן מאז ומתמיד, אולם, הם כולם, מכוחו וכוח כוחו, של הרב. אלו הם חלק מן היוזמות שאותם ראה בעיני רוחו, ב'הרצאת הרב[13]'.לאור כל זאת, ברור הוא שהרב קוק לא היה רק 'הוגה דעות', כפי שמציגים אותו לעיתים בציבור החרדי, או כמשורר אופטימי ומעלימים בכך במזיד את שיעור הקומה התורני והפסיקתי שלו ואת יכולתו להוביל יוזמות בעולם המעשה. הרב קוק היה מגדולי המשיבים בדורו, שעם כל טרדותיו בענייני הציבור, פסק הלכה למעשה בכל חלקי השו"ע. הרב ידע גם להתיר עגונות וגם כיצד להוציא 'דיבוק'[14]. כאשר הרב נמצא בחברת מקובלים, כמו רבו וחברו 'בעל הלשם', או 'בעל הסולם' הרב עוסק איתם בעמקות ברזי תורה. כשבא אליו איש תנועת המוסר, הרב מדבר איתו כמו 'מוסרניק'[15] אמתי. כשבא אליו האדמו"ר מחב"ד, הרב מדבר איתו בעמקות מחשבתית[16], וגם בסגנון הרגשי יותר של החסידות, כשיוצא ממנו האדמו"ר, ר' אברהם מרדכי מגור, בנו של 'השפת אמת', הוא אומר עליו שהוא בקיא ב'שפת אמת' יותר[17] ממני[18]. כשבאים אל הרב ביפו, חסידי ברסלב[19], הם בטוחים שהרב הוא 'נשמת רבי נחמן' (ליקוטי הראי"ה ח"ג, עמ' 127), כל אחד רואה ברב, בצלמו ובדמותו. רשמים שונים ומגוונים אלו, באו לידי ביטוי בשיחותיו של הרב בסעודה שלישית ביפו ובאופיו המגוון של הקהל שהיה מגיע לשמוע אותם[20].ההיקף הזה של הרב, היה לא רק בעולם הקודש, אלא גם בעולם החול. כאשר א.בן יהודה, כתב את המילון שלו ורצה לדעת היכן מילה מסוימת מופיעה במקורות, הוא היה כותב לרב, והרב השיב לו היכן המקור[21]. כשבא לרב, הצייר מארק שאגאל, הרב מדבר אתו על סגנונות שונים בציור ובאומנות[22]. כשביקר את הרב פרופ' אלברט איינשטיין, הרב מדבר אתו על המשמעות האמונית של תיאוריית היחסיות, על פי הקבלה[23]. כשהיו במחיצתו סופרי העלייה השנייה, ש"י עגנון, אז"ר, ח.נ ביאליק, או ברנר, הרב מדבר איתם ברוחב דעה כשל סופר פורה[24]. הרב היה צריך להעיד בפני אחת הוועדות הבריטיות שהוקמו בארץ ונזקק לשם כך לשיפור דיבורו בשפה האנגלית, לשם כך, הוא עבר מספר פעמים על התרגום האנגלי של התנ"ך[25] וכשהגיע לוועדה ומסר שם את עדותו, הם כל כך התפעלו ממנו ואמרו שהוא מדבר כמו נביא...ה. אהבת ה':מו"ר הגאון הרב צבי יהודה קוק זצ"ל, בנו וממשיך דרכו של אביו[26], כתב על דמותו של הרב מספר מאמרים חשובים: 'נפש הראיה', החוברת 'לשלושה באלול', מאמר 'התורה הגואלת' (נדפס בספרו 'אור לנתיבתי', עמ' רפ'-רפב') ומאמר 'תשובה ובירור דברים' (נדפס בספרו 'לנתיבות ישראל'). במאמרו, 'נפש הרא"יה', כתב הרצי"ה אודות אביו, שהנקודה המרכזית אצלו הייתה אהבת השם[27] ומתוך האהבה הזאת, התפרטו בבת אחת, האהבה לתורה ולישראל. אהבת השם אצל הרב, הייתה יוצאת דופן בייחודיותה.בגמרא מובא (ברכות ל:) שחסידים ראשונים היו שוהים קודם התפילה ומתוך כך היו מכוונים יותר בתפילתם, וכמו שה'טור' מביא (או"ח סי' צח'): 'עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות ולהתגברות רוח השכלית עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה'. תפילה, זוהי פעולה 'נבואית', אנחנו צריכים לשהות שעה אחת לפני התפילה כדי ל'התחמם', אבל, אצל הרב זה קצת אחרת.. לילה אחד, הוא קרא לרב חרל"פ ואמר לו: ר' יעקב משה, אני נשרף באהבת השם![28]. כל כולו בוער באהבת השם. בכתבים האישיים שלו מופיע, מה הדבר שהכי מצער את הרב, הדבר שכואב לו הוא שהוא לא יכול להגות את שם ה' המפורש באותיותיו[29]. זה מה שמפריע לו, הוא לא יכול לערוך 'יחוד' מפורש כזה. הרב היה מקובל גדול, לא יכול לעשות 'יחוד' כזה משום שכאשר אין מקדש אסור לבטא את שם השם הזה באופן הזה. ואהבת השם האדירה הזאת פועלת את פעולתה. מ'מסע המושבות' המפורסם של הרב, נותרה לנו עדות מיוחדת של קדיש לוז ז"ל, איש תנועת העבודה, שהיה בעבר יו"ר הכנסת, הוא כותב בזיכרונותיו[30], על ביקור הרב בקיבוץ דגניה: "הרגשנו כאילו עמוד אש ירד מהר סיני ובא אלינו..."' כך אמר איש 'תנועת העבודה' כאשר ראה את הרב במלוא הדרו בא אליהם לדגניה[31]. ו. 'אני בונה האומה':הדביקות העצומה שלו בה', ביחד עם הגדלות בתורה, במצוות ובהלכה, הייתה אכן מיוחדת, אבל, יחד עם זאת, השליחות הראשית שלו, כפי ששאלו הרב הנזיר על משנתו לעומת מחשבת חב"ד, הייתה בניין הכלל. לרב קוק היה במשפחתו צד אחד 'חסידי', וצד שני 'מתנגדי'. אביו של הרב, ר' שלמה זלמן בא ממשפחת 'מתנגדים' והיה אמון על מסורת וולז'ין ותורת הגר"א, ואילו אמו של הרב, מרת פערל זלטא, באה ממשפחת חסידים, חסידות חב"ד-קפוסט, שהיוותה תת- זרם בתוך חסידות חב"ד, ועל כן, היה לרב קשר מיוחד עם תורת חב"ד[32]. הרב קבל הרבה מאוד מתורת חב"ד, דרך סבו מצד אמו, ר' רפאל. פעם בשנה, היה הרב מתפלל עם חסידי חב"ד בליל פסח (כדי לומר עמם הלל שלם בברכה, שתלמידי הגר"א לא נהגו אז לאומרו)[33], ספר 'ליקוטי תורה' של 'בעל התניא', לא מש משולחנו[34], כאשר ביקרו האדמו"ר הרי"צ מלובאויטש, הם דברו יחדיו בדברי תורה.אבל, כאשר הרב הנזיר העיר לרב על דמיון מסוים בין הלך רעיונותיו, לבין רעיונותיו של בעל ה'תניא', הרב השיב תוך הכרת ערכו המיוחד: 'אני בונה אומה'[35]. זוהי השליחות ההיסטורית של הרב[36]. החסידות עוסקת בעיקר בפרט, חשוב מאוד לבנות את הפרט. אבל, בדור שבו מופיעה קומת הכלל, קומת הציבור, אי אפשר עוד להסתפק אך ורק בבניין היחידים[37], חייבים לעשות את המעברים הנדרשים, אל תורת הכלל, תורת הציבור, תורת המדינה והממלכה[38], שהיא גם תורת הנבואה[39], ומתוך בניין הכלל, לחזור ולהאיר על דרך עבודת הפרט. הרב הנזיר כותב בהקדמתו לאוה"ק (ח"א, עמ' 18), על השיחה שהובילה אותו להקדיש כמעט שליש מחייו, להתמסרות מוחלטת לעריכת כתבי הרב[40]: 'בעוד שבע שנים, בתרפ"ב הנני בירושלים, ויהי היום ואעל אליו בשאלה: רבנו, קדושה יש כאן אצלו, רוח, השפעה סגולית. האם יש גם תורת הרב, תוכן לימודי מסוים, מה, שיטה, והתשובה: כן, ודאי. מאז, גמלה החלטתי לברר תורת הרב כשיטה מדעית שלמה, יסודותיה ויסודי היסודות, ועל פיהם לבחור כתביו ולסדרם במאמרות. הרב מסר לידי כתבי קודשו, ועודד אותי בדבריו, כי הוא סומך עלי בסידורי'. הרב הנזיר כותב ש"עריכת אורות הקודש נמשכה יותר מי"ב שנה, בבחינה רבה, ובמהדורות שונות.... לאחר כמעט שתים עשרה שנה של עבודה מפרכת. הרב הנזיר, הגיע אל מיטת חוליו של הרב זצ"ל, ביום שישי א' אלול התרצ"ה, יומיים לפני פטירתו של הרב והביא לו מהדפוס את הכרך הראשון של 'אורות הקודש'. הרב 'שמח ובכה', וציווה לא לכתוב עליו תארים בשער הספר. עריכת הספר 'אוה"ק', שלא הסתיימה סופית[41], נמשכה למעשה, עד שנת התש"י (כרך ד', יצא לאור לאחר פטירת הרב הנזיר בשנת התש"ן), ובאמת, יש בספר זה, דברים עליונים[42]. מו"ר הרצי"ה, היה מכנה את ספר 'אורות הקודש' בכינוי: 'זוהר קטן'.בכתיבתו האמונית של הרב ישנם מספר סגנונות. באופן כללי, הסגנון הראשון והמסודר הינו הסגנון הציבורי של הרב. ספרים כדוגמת: 'מדבר שור', 'עין אי"ה', מוסר אבי"ך, 'לנבוכי הדור', 'עקבי הצאן', 'אדר היקר', מאמרים שונים שנדפסו במאמרי הראי"ה – אלו ספרים שנכתבו מלכתחילה עבור הציבור הרחב ודרך הרצאת הרעיונות בהם סדורה ושיטתית. לעומת זאת, סגנון הכתיבה הייחודי של הרב, היה בעיקרו עבור 'כתיבת מגירה' ולא נועד לפירסום מלכתחילה, כתיבה זו הייתה של 'קבצים' או 'פנקסים' שמהם נערכו אח"כ ספרי 'אורות', 'אורות הקודש', 'אורות התורה', 'אורות התשובה' ועוד. סגנון הכתיבה בהם הוא חופשי ומשוחרר ועל פי רוב, הרב לא כותב מהלך רוחני שיטתי[43], אלא 'ניצוצות', כמו ברקים[44] , כדרך שהנביאים היו מתנסחים במעין נפעלות פנימית עליונה, בבחינת 'ותשאני רוח', 'רוח ה' דיבר בי ומלתו על לשוני', ועל כן היו זקוקים פנקסים אלו לכך שיד אומן תיקח את הדברים המרוממים שנאמרו בתור, 'לחם חם כיום הלקחו[45]' ותסדר אותם, 'על דעת המלקט והמעריך', ואכן, הרב הנזיר המליץ על עצמו את קביעת חז"ל: 'אומן קונה בשבח כלי'[46]. ואף, הרב עצמו התבטא אודות 'אורות הקודש': "אני לומד את עצמי מתוך (סידור) הספר[47]". חכמת הסידור והעריכה, ההוצאה וההכנסה דאקרי מלאכה, של סידור 'שפע קודש-קדשים של ספר-האורות הזה'[48] שבו נמצאת עיקר משנת הרב לדורנו[49], ואחריו, סידור 'חכמת הקודש' ו'מוסר הקודש', המבוארים בספר 'אורות הקודש', בהם נמצאת השיטה, 'תורת הרב'. בלי 'תורת הרב', סביר להניח שלא היו זוכרים גם את הרב עצמו, משום שבעם ישראל היו אלפים ורבבות של ת"ח גדולים וצדיקים, אבל, דווקא גדולי ישראל שהותירו אחריהם, שיטה. 'תוכן לימודי מסוים', שצריך להיאמר בדיוק בזמן שבשמים מחליטים שהגיעה העת. לא לפניה ולא לאחריה, הם אלו הנזכרים לדורות. וכך, אנו מגיעים ל'כתבי הרב'. כפי שכתב הרצי"ה על אביו ועל כתביו: 'ואני שולח לך את הספר עקבי הצאן, ומראש אני מודיעך ומבקשך כי את הספר הזה לא תקרא בו, כי אם תלמוד בו בעיון ועומק ובכובד ראש... וכבאור על הספר הנני מעיר אותך את הדברים האלה על דבר המחבר וספרו. אבי נ"י המחבר הוא מן הרבנים האדוקים, ואשר מלבד גאונותו בתורה זכה גם לשם צדיק, ועם זה הוא חוקר ופילוסוף חפשי באין שום מעצור לפניו במלוא המובן של המלה הזאת... ויחדור עד יסודי תורתנו, וגם עד חדרי הקבלה הגיע. (צמח צבי, אגרת א)ז. מהותם של 'כתבי הרב':הרב כתב באחת מאגרותיו: "בחוברותיי לא אמרתי שום דבר מדעתי והם כולם דברי אלקים חיים, שחצבתים מיסודי דברי חז"ל והקבלה האמתית. וכל הדבק בהם בעיון, חזרה וטהרת הלב, אשרי וטוב לו בזה ובבא בעה"י"[50]. וכן: "אין שום דבר, מהדעות והמחשבות שלי, שאין לו מקור בכתבי האר"י ז"ל"[51]. הכתבים המכונים: 'כתבי הרב' בכתובים בסגנון השני שדיברנו אודותיו, הם ספרות של גילוי רוחני[52], זו אינה ספרות רגילה בסגנון פרוזי. זוהי ספרות הדומה במהותה לסגנון המאוחר של הרמח"ל ושל האר"י. מחד, זוהי ספרות קבלית[53], ומאידך, היא כתובה בעברית מודרנית, ומיועדת לציבור הרחב. זאת הייתה משאת נפשו של הרב[54] כפי שהדבר בה לידי ביטוי, באגרתו המפורסמת[55] לרב חרל"פ, שעסקה בכתיבת הספר 'אורות תשובה' ובה הרב חושף את לבטיו בשאלה עד כמה מותר לגלות ולבאר רזי תורה, אותם אלו שכיסה 'עתיק יומין'[56]. הרב הנזיר שתורתו ושיטתו הושפעה ממשנת חסידות חב"ד, היה בקשר מכתבים עם הרבי מליובאוויטש[57]. באחד המכתבים, הוא שלח לרבי, חטיבת פרקים מתוך 'אורות הקודש' והרבי העיר עליה את הערותיו[58]. סיפר בנו של הרב הנזיר, הרב שאר ישוב כהן שבאחת הפעמים שבהן הוא עצמו ביקר אצל הרבי, העביר הרבי שאלה לרב הנזיר, מדוע סגנון הכתיבה של הרב הוא ספרותי והרי יודעים שהרב היה מקובל? לאחר זמן, הנזיר השיב על שאלת הרבי, שזאת, משום ש'הכל הולך אחר הנוף[59]'. כלומר, מיהו הנמען, מיהו קהל היעד שעבורו נכתבים הדברים. הרב פונה אל הציבור הרחב והמשכיל[60] ומתרגם עבורו תכנים רזיים, נסתרים ועמוקים, לשפה העברית של אותם ימים. נכון, שעבורנו הדברים קצת מורכבים וזקוקים לביאור והסברה, אבל, יחסית לספרי קבלה עמוקים וחתומים, זוהי שפה השווה לכל נפש. הרב היה כמעיין נובע בכל שעות היממה. תסתכלו בכתבי יד של הרב ותראו. אצל הרב בכתבי היד בקבצים ובפנקסים, אין מחיקות, הכול נכתב בכתיבה ראשונה. זו כתיבה השראתית של רוח הקודש[61] ולא כתיבה הגותית וספרותית רגילה[62] ועל כן, יש בה גילויים שונים ולעיתים אף סותרים[63]. 'בבית הרב' בירושלים נשארו מפות שהיו על שולחנו של הרב בעת כתיבתו, לעיתים, ניתן לראות שכשנגמר לרב הדף, הרב המשיך לכתוב על המפה... בימים האחרונים לחייו, כשהרב היה מאוד חלש, הוא היה נתון בצער גדול. שאל אותו אחיו לסיבת הדבר והרב השיב משום שאני לא מסוגל לכתוב את מה שאני חושב[64]. בדוגמת הארי ז"ל, שכוח הדיבור שלו לא הספיק לעמוד בתעופת המחשבה[65] כך היה הצער של הרב, ששטפי המחשבות הם כה גדולים והקולמוס לא מספיק בכדי לבטאם[66]. ח. 'חוזה הנבואה':'ראה הקב"ה צדיקים שהם מועטין עמד ושתלן בכל דור ודור' (יומא לח:), אם אנסה לתת כיוון, היכן משתלבת דמותו ומשנתו של מרן הרב זצ"ל בסדר הזה של הצדיקים, של 'קורא הדורות מראש' (ישעיהו, מא' ד'). הייתי מגדיר את התפקיד ההיסטורי של הרב בתור: 'חוזה הנבואה[67]'. כמובן, שכל אחד יכול לבחור לו הגדרה אחרת, כיון שזו דמות כל כך מגוונת.צריך להרחיב קצת בנקודה זו. כאשר הרב מחזיר מכניס חידוש בעולם הישיבות בדמות לימוד אמונה באופן מסודר וכחלק מתכנית הלימודים הרשמית. הוא עושה זאת, לא רק כצעד של מגננה מרוחות הכפירה המנשבות בחוץ, בבחינת 'דע מה שתשיב', היעד העליון של הרב בעיני רוחו, הוא שיבת הנבואה[68]. הרב רוצה להחזיר חזרה לעולם את מושגי רוח הקודש והנבואה[69], ומן הסתם יתחדש עקב כך גם המושג של 'בני הנביאים' ודרך לימודם[70]. נביא, לא יכול להיות אדם שהוא עני בדעת. נביא לא יכול להיות אדם שאין לו רגישות מוסרית ומידותיו אינן מתוקנות, אדם שאין לו עולם נפשי עמוק, אדם שעולם הדימויים שלו שטחי וגס. ומצד שני, הוא גם לא יכול להיות אדם שאינו מחובר לעולם המעשה ואדם שאינו חי ויוצר[71]. על כן, כדי להגיע ליעד הזה, הרב מבין שכאן בארץ ישראל אלו הן חלק מתביעות הדור, שזקוקות לפיתוח ושכלול שעתיד להוביל למדרגות רוחניות נשגבות ועל כן, התביעות הללו אינן בדיעבד, אלא לכתחילה בסמנן את כיוון ההתפתחות העתידי[72]. לעומת, גדולים אחרים, שאומנם, הכניסו שינוי בגישה המעשית שלהם כלפי בני הדור הצעיר, אבל זאת, רק בדיעבד, משום שבדור הזה גברה הדעתנות והחוצפה ועל כן, לשיטתם, צריך לשנות את סגנון הדיבור והמסרים התקיפים הנאמרים לנוער על מנת שנצליח לשמר אותו במרחב בית המדרש עוד דור או שניים. לעומתם, הרב מתייחס לתהליכים הכלליים באופן חיובי, ומתוך כך, להבנתו, יש לגשת אל בני הדור, מתוך עמדה של פיתוח רגש היושר טבעי ולא של תביעת עול וסמכותיות[73]. בימי חודש אלול ובר"ה, שימש הרב כ'בעל תקיעה' בישיבה, והרב הנזיר, היה מקריא לו את הכוונות. היו להם כוונות מיוחדות. הרב הנזיר כותב בפנקסו[74], שהוא לא יכול להעלות אותם על הכתב מרוב קדושתן וגובהן והוא עצמו לא יכול לעמוד בהן, אבל, הרב ציווה עליו להקריא לו אותם, הכוונות הללו נועדו לסייע בהשבת רוח הקודש ורוח הנבואה, וזהו היעד. ט. 'דעת אלוקים':ניתן לומר שהסוגיה המרכזית המתבארת בכתבי הרב באור חדש, היא הסוגיה שנקראת 'דעת אלוקים', כלומר, יחס האדם אל רבש"ע[75]. זו סוגיה שהרב הוגה בה תדיר[76] וזו היא גם תרומתו המיוחדת של הרב בתחום מדעי האמונה. שיטתו של הרב, היא אחת השיטות הבודדות שמתמודדות ישירות עם השאלות הנוקבות של ה'עת החדשה' ושל תנועת ההשכלה והחילון. תורת הרב היא המענה המקיף ל'אחר', לפילוסוף שפינוזה[77] ודברי הכפירה שלו[78]. שפינוזה, אינו 'כופר בעיקר' אלא 'מקצץ בנטיעות'. הוא כופר בהתגלות, בנוכחות האלוהית הנמצאת גם 'מעבר ליש' ולא רק ביש עצמו. במחקר המדעי הוא נחשב כ'חילוני הראשון', והוא גם אבי שיטת 'ביקורת המקרא' - שגם איתה התמודד הרב במקוריות ובאומץ רב[79]. הרב מבקר את שיטתו בחריפות ובהרחבה. ואולם, לאחר כל דברי הביקורת, הרב כותב שישנו יסוד בשיטתו שאחר עיבוד ותיקון יוכל להיכנס אל המחנה פנימה. כמובן שהרב לא כותב שהוא עצמו ממשיך לתקן אותו, זה מסוכן מדי. אולם, במספר מקומות[80], הרב עוסק בשאלה חשובה זו, ומברר את היחס האדם אל רבש"ע. י. גילוי רזי תורה ו'תחיית הקודש':הרב מחולל תנועה ל'תחיית הקודש' המציינת את תחילת עידן הבית השלישי. ראשית לכל, צריך לגאול את מושגי האמונה מהקטנות שלהם, מהסרכות שדבקו בהם בתקופת הגלות הארוכה[81], 'הבו גודל לאלוהינו'. זוהי עבודה קשה מאוד, המצריכה מפעל רוחני כביר של תרגום מושגי האמונה המסורתיים לזמן החדש. בדיוק כפי שהרמב"ם עשה בזמנו, כשהתמודד עם מושגי אמונה מעוותים, הלוקים בהגשמה ובדמיון. אולם, לשם כך, הרב קורא לשוב 'אל מעיין הנבואה' (אורות התחיה סו'), ולדלות מבארות האגדה והקבלה, את המובנים המתאימים להסברות של ה'עידן החדש'. הרב שואב מתוך רזי תורה את אותם תכנים שמתאימים למחשבת הדור החדש. בזאת, הרב הולך בדרכו של הרמח"ל[82] שהסביר את הנמשל של כתבי האר"י, על פי תהליכים המתרחשים בהיסטוריה. ולכן, הרב הנזיר, לוקח את 'קל"ח פתחי חכמה' של הרמח"ל ומבסס באמצעותו את תורת הרב[83], זה ה'מודל'. 'החיות העולמית' וההתפתחות, הבירור שהרב עורך מול 'תאוריית ההתפתחות', ובכלל, הגישה הכללית של הרב לסוגיית תורה ומדע[84]. זו צורת ההתמודדות האמיתית בעולם רועש וגואש של אמונות ודעות. כדי לא להתמודד עם עומק הקושיות המחשבתיות, יש היום בריחות לנישות חסידיות פרטיות, והתפתחות של צורות עבודת השם בסגנון 'לונה-פארקי', של 'איזה כיף להיות יהודי', 'נחמד לי, נעים לי', לעומת זאת, בקצה הדתי השני של הסקאלה, נמצא שכלתניות יבשה מטובלת בקיומיות מיוסרת. ואם כי, בסופו של דבר, כל אחד משיב אל לבו דברים התואמים את המבנה הנפשי שלו[85], תורת הרב קוראת "ללימוד אמונה באמונה", כלומר, מתוך החיים ולא בבריחה מהם. בדיוק, כפי שעושה ה'כוזרי', 'הפילוסוף של שלילת הפילוסופיה', כפי שהגדירו הרצי"ה[86], בדברו על ה'ענין האלהי' הקיים באומה הישראלית ולא ב'הוכחות' פילוסופיות יבשות המהר"ל מפראג, השתמש בזמנו בפילוסופיה האריסטוטלית, על מנת לבטא תכנים 'פנימיים' השאובים מתורת הסוד. הרב, ידע את ספרי המהר"ל על פה, והם היו שגורים תדיר על לשונו[87]. את דברי הרב המפורסמים אודות המהר"ל (אגרות הראי"ה, ח"ב, עמ' תמז'), אשר 'גם הוא על המקובלים ייחשב, אע"פ שסגנונו שונה מרוב בני גילו' אפשר בהחלט גם לקרוא עליו. 'הרב קוק, גם הוא על המקובלים ייחשב' (ליקוטי הראי"ה, ח"ג, עמ' 231, בשם הרב הנזיר), זו דרך מיוחדת של הלבשת פנימיות התורה בשפה נגלית. על דרכו זו, שילם הרב מחיר אישי כבד מאוד. כידוע, בחייו הפרטיים סבל הרב ייסורים רבים. בצעירותו, אשתו הראשונה נפטרה עליו. בשנותיו האחרונות, הוא סבל מאוד מרדיפות הקנאים ולאחר מכן, בעקבות 'פרשת סטבסקי', סבל גם מקרב חוגי הפועלים שרדפוהו אישית, בעקבות מאבקו הנחרץ למען הצדק. בסמוך לבואו של הרב לירושלים ארע אסון משפחתי כבד, כאשר בתו של הרב, אסתר יעל, בת השתיים-עשרה, נפלה ממדרגות ביתם ונפטרה. הרב היה שבור מכך[88]. אולם, הרב הצדיק עליו את הדין באומרו שזהו עונש משמים עבורו, על כך שהוא מגלה רזי תורה. הרב הנזיר מספר בזיכרונותיו[89] שכאשר הרב חלה את חוליו האחרון, נכנס אליו לבקרו דודו של הרב הנזיר, הרב אברהם הכהן וייסבורד זצ"ל, הרב קוק פנה אליו ואמר לו: "זה לי עונש, על שהנני מגלה רזין[90]". זאת הייתה זוהי מסירות הנפש של הרב על עם ישראל, כפי דרכם של גדולי ישראל, כאשר דורם זקוק לכך[91]. אחת הפסקאות המפורסמות ביותר בספר 'אורות', הינה הפסקה אודות 'ההתעמלות' ('אורות התחיה', לג'). כאשר הרצי"ה ערך את ספר 'אורות', הוא הבין שהקנאים יעשו ממנה 'מטעמים', ועל כן, בקש מהרב להשמיט את הפסקה הזאת. הרב לא הסכים לכך[92] וכמובן, שהקנאים תקפו אותו בחריפות. בעקבות המתקפה הארסית נגד הרב, כתב הרב חרל"פ את הקונטרס 'טובים מאורות'[93]. במהלך השנים, הרב עצמו כתב מכתבים לתלמידי חכמים שונים[94], על מנת להסביר להם את כוונותיו, ומביא את מקורותיו בספרות הפנימית. ואולם, למרות הקשיים שנתקלו בהם חלק מבני דורו בהבנת דבריו, הרב, שהיה מונע מתוך תודעת שליחות אדירה[95], ידע שהתורה שלו נצרכת מאוד עבור בני הדורות הבאים ושעליו לגלותה. הרצי"ה היה מכנה את תורת הרב בשם: 'התורה הגואלת'. זו אינה תורה, שנגררת אחר אירועי השעה בלבד ושהאסטרטגיה הכללית שלה היא מגננה, מדובר בתורה הלוקחת אחריות על המציאות ומבינה שיש לפעול עם אל, ולתקן עולם במלכות ה'. כך התמודד הרב באומץ ובנועזות עם השאלות המורכבות של זמנו. מתוך הבירור של סוגית 'דעת אלוקים' מגיעה הסוגיה השנייה שהרב ייחס לה חשיבות מרובה וזוהי סוגיית הקודש והחול. שהרי, לא ניתן באמת להקיף את סוגיית 'דעת אלוקים' ועבודתו מבלי לעסוק בהשלכות שלה בסוגיה החשובה של 'בין קודש לחול'. יא. 'האחדות הכוללת' - בין קודש לחול[96]:הרב, הוא המחבר בחזרה את העולמות שנפרדו בגלות. הרב מוציא את הקדושה אך ורק מ'תחום המושב' של 'ארבע אמות של הלכה' שלשם נדחקה במהלך הגלות, וקורא דרור, לקדושה המופיעה בטבע עצמו. תורת הרב פונה לאדם ההומני והאוטונומי בן זמננו ומבררת לו שהערכים החשובים בעיניו, אינם מנותקים מעולם הקודש. להיפך, פיתוח העולם, שכלול התרבות, יצירת מדע והגות כולם הינם יישומים מעשיים של עולם אמוני בשל[97]. מובנו העמוק של החילון, הוא מבט נעדר מימד נבדל ('קודש') על המציאות. ובזאת, נגרם ניתוק החול מהקודש מקורו, בעיית האדם המודרני אינה בעיסוק החולי הגובר אלא בשכחת שם ה' בעת העיסוק הזה. בחלקיות המבט המטריאליסטי, בניתוקו משאר רבדי ההופעה של המציאות האלוקית השלימה בפנינו. ומאידך, גם אנשי הדת, אשר בשם חיפוש קרבת אלוקים מפנים עורף לעולם, לא ימצאו את מבוקשם, משום שעל המחפש את האלוהים, לחפשו בעולמו אשר ברא. כדי להגיע אל האלוקים, כותב הרב בספר 'אורות'[98], צריך לעבור דרך השער הנקרא: 'האלהות המתגלה בעולם', שהרי באמת 'אין עוד מלבדו[99]' ו'מלוא כל הארץ כבודו'. צריך ליצור חיבור בין החול הארצי, לבין נקודת הקודש הפנימית שמחייה אותו, למה שהרב מכנה בספר 'אורות' בשם: 'הקודש שבטבע'[100]. מבחינה עקרונית, העולמות הללו אינם צוררים אחד את השני. עמודים רבים בספר 'אורות הקודש' עוסקים בנושא חשוב זה[101], ובספר 'מאמרי הראי"ה' נדפס קונטרס מקיף בשם 'נאדר בקודש'. הרב מברר בזאת עקרונית, את אחת הסוגיות החשובות ביותר לזמן התחיה לאומית. וזאת, חשוב לזכור, במשך למעלה מאלף שנה, כל זמן שהנבואה הייתה בקרבנו, ואף קצת מעבר לכך, עם ישראל היה עם בריא שכוחות החיים מופעים אצלו בעוצמה רבה. עם לוחם, עם בעל 'מדינה', צבא, כלכלה עצמאית, והוא שותף במשפחת העמים, ובעיצוב התרבות האנושית. יחד עם זאת, יש לעם הזה תרבות מיוחדת, יש לו יעוד מיוחד, 'תורה'[102], המנחה אותו ומבדילה אותו משאר העמים, הן בחיי היחידים והן בחיי הכלל, אבל, המפגש של הגויים עם ישראל הוא מפגש עם תרבות לאומית, לא עם יחידים. גם התורה ונושאיה, בראש ובראשונה, מדריכים את העם כולו כיצד לחיות חיים טבעיים ובריאים על פי דבר ה' בעולם הזה ולא ממוקדים בהכנת 'צידה לדרך' לקראת העולם הבא[103]. 'זקניך ושופטיך', היו מלמדים ומורים לעם את דרך ה' ותמיד 'לא פסקה ישיבה מאבותינו', 'שמואל ובית דינו', 'דוד ובת דינו', 'בית דינם של חשמונאי'. ה'עם שבשדות', חי חיים טבעיים וארציים, כדברי ה'חתם סופר' המפורסמים אודות בועז, שהיה גדול הדור ועבד בשדה שלו, 'אבצן - זה בועז', במה עסק השופט? 'ואספת דגנך'. כתב החת"ם סופר: כשם שלא יאמר אדם, איני מניח תפילין כי אני לומד תורה, כך לא יאמר אדם, איני עובד בשדה, כי אני לומד תורה... משפט זה הושמט ע"י מדפיסים באחת המהדורות של הספר, מפאת הקושי לקבל את הדברים, מה זה ה'אדמו"ר החלוץ'?! ועוד בהונגריה?! נתבונן רגע בפסוקים העוסקים בשמשון הגיבור ומבטאים את הדברים דלעיל. 'בלחי החמור, חמור חמרתים, בלחי החמור, הכיתי אלף איש' (שופטים טו', טז'), זוהי ה'בלדה' של שמשון הגיבור. בואו ונחשוב, אדם מוצא גולגלת של חמור, מה כבר אפשר לעשות איתה? אם תיתן לת"ח היום גולגולת של חמור, מה הוא ירצה לעשות איתה?! אם הוא ת"ח למדן, אולי הוא ידון אם היא מטמאת באוהל או במגע ומשא, אם הוא מקובל, אולי הוא יבדוק, האם היא גלגול של חמורו של רבי פנחס בן יאיר... אבל, מה עושה שמשון עם הגולגולת הזאת? מדהים, יש לו משהו שאפשר לעזור איתו לעם ישראל.. יש לו נשק אימתני חדש מול פלישתים, קדימה הסתער... והתוצאה: אלף הרוגים לאויב. ניקח דוגמה נוספת, אם היום בחור צעיר ובן תורה רוצה לקדש אישה, קודם לכן הוא מן הסתם לומד או כותב קונטרס שלם על גדרי קנין קידושין ומסכם עשר שיטות ראשונים אודות מהות החופה. דוד המלך מתכונן לחופתו באופן נוסף, ודרך עיסוק בסוגיית ה'מקדש במלוה', הוא מארס את אשתו במשהו קצת שונה, במאה ערלות פלישתים! אחר כך, הוא מביא עוד מאה, כי הראשונים לא הספיקו... מבינים פה את הכיוון? תודעת הכלל חיה ופועלת והיחידים מליאים עוז וגבורה[104], אלו דורות של גבורה גופנית ונפשית אדירה שלא נמצאת בניגוד לעבודת השם ולחיי ה'עולם הזה'. אחר כך, הייתה טרגדיה עצומה. עם ישראל יצא לגלות ארוכה של קרוב לאלפיים שנה. אמנם, עד המאה השישית לספירת העמים, רובה של ארץ ישראל היה מיושב ע"י יהודים ששלמו מס כבד לשליטי הארץ. גם היהודים שנמצאו ברחבי האימפריה רומית שמרו על זיקתם אל המרכז היהודי בארץ. היו אפילו יהודים ששימשו גם כשכירי חרב במלחמות השונות ברחבי האימפריה והיו ידועים בתור לוחמים עזי נפש. במהלך הקיפאון הלאומי של ימי הביניים, בעת שלטון הדת הנוצרית בעולם, עם ישראל, השיל עוד ועוד סימנים של עם בריא. בתחילה, נאסר עליו להחזיק בקרקעות ולעסוק במקצועות שונים, הותר רק המסחר וההלוואה בריבית ואחר הוטלו גם הגבלות והשפלות גדולות יותר. מה ששמר את היהודי הפרטי כחלק מהכלל ומנע ממנו להתבולל, היתה על פי רוב שייכותו לקהילה היהודית המקומית. זו אחת מן המעלות הגדולות של עם ישראל בגלות, לדעת כיצד להישאר בן חורין אפילו בסביבה עוינת ומנוכרת. התורה היא ששמרה עלינו בכל שנות גלותנו. אולם, לא כפי שטעו וטענו הוגים חילוניים, כדוגמת 'אחד העם', שכאשר חוזרים בחזרה לארצנו אין יותר צורך בקיום תורה ובשמירת המצוות. האתגר הרוחני של הרב משמאל הינה שיטת 'אחד העם', אשר בעומק העניין בונה 'יהודים ללא יהדות'. והחרדיות הנוקשה מצד ימין, אשר עלולה לגרום למצב של 'יהדות ללא יהודים...' כנגד שני קצוות אלו, הלוקים יחדיו ב'חסר ויתר', מסביר הרב, שלא ניתן להפריד את הלאום והדת בישראל[105] והם קשורים יחדיו כחטיבה אחת. השיבה לארץ ישראל אכן אמורה להשפיע על 'התרבות' כפי שטען 'אחד העם', אך התרבות הישראלית המקורית היא, תורתו השלימה[106]. מה שקורא הרב ב'אורות התורה' (פרק יג'), 'תורת ארץ ישראל', שיסודה הכללות, והאחדות ועוסקת בבניין הכלל[107], בעוד שתורת חו"ל, היא תורת הניגודים והסתירות, ועיקר עיסוקה בפרט כשלעצמו.יב. לימוד אמונה ו'ישיבה המרכזית העולמית':בראש התוכנית של הסתדרות 'דגל ירושלים' שהקים הרב בזמנו, עומדת הקמת ישיבה מרכזית, ישיבת 'מרכז הרב', 'יסוד הישיבה המרכזית העולמית', והחידוש המיוחד שלומדים לימודי אמונה ויראה כחלק מתכנית הלימודים בישיבה. ספרי אמונה אינם ספרות של ביטול תורה אלא מקצוע תורני עמוק ורחב. הרב עצמו, מסר שלושה שיעורים מידי שבוע בישיבה בספר 'הכוזרי'. לאחר זמן, מחמת טרדות הציבור העביר הרב את מלאכת העברת השיעור לרב הנזיר. ונוסף, הרב הטיל על הרב הנזיר להכין תכנית לימודים מקיפה לישיבה. חלק מהחידוש כולל גם לימוד תנ"ך בישיבה והרחבת הדעת וזאת מבלי לגרוע משקידת הש"ס והפוסקים שהוא נשמת אפה של הישיבה. זהו חידוש מיוחד שהרב חידש אותו מתוך הבנה שזה מה שהדור עכשיו צריך, לא רק בדיעבד כי יש אנשים שיש להם שאלות וצריך תשובות, אלא הבנה אמיתית שהתורה שנמצאת רק ב'ארבע אמות של הלכה' (ברכות ח.) היא קרובה להיות בגדר 'ביטול תורה' (חגיגה ה.), 'דבר ה' - זה הלכה, דבר' ה' - זה אגדה, דבר ה' - זה הקץ' (שבת קלח:). גם לקץ יש דבר ה', יש הלכות גאולה שצריך ללמוד אותן, צריך להעמיק בהן, צריך לעסוק בהם בהרחבה. וזוהי כוונתו של הרב בכותבו (אגרות ח"א עמ' מא'): 'ידע כבודו, שכל עיקר כוונתי בחוברותי, ובכל מה שאני כותב, הוא רק לעורר לבב תלמידי חכמים, זקנים וצעירים, לעסוק בעיון בפנימיות התורה… וללמוד את כל הספרים עם דברי זוהר הקדוש וספרא דצניעותא, ספר הבהיר וספר יצירה, וכל מדרשי חז"ל, בעיון ובבקיאות, צריך על זה התמדה גדולה, ממש כהתמדת הש"ס ופוסקים...' ואז במקום לחרף ולגדף את הדור, יוכלו לתת לו מענה אמוני ראוי. בתחילת ספרו 'מוסר אביך', הרב מבקר את שיטת לימוד המוסר הקלאסי שעיקרה, לימוד בהתפעלות רגשית מבלי לעבור דרך הדעת. בספר 'לנבוכי הדור' הרב הכריע כי בדור שלנו אנחנו לא יכולים להרשות 'תמימות' ותו לא, אנחנו חייבים 'מחקר'. זו הייתה ההכרעה אסטרטגית שלו. על פי 'מאמר הדור' בזמננו קיימת 'תנועה מחשבית כוללת', הדעת הכללית של ההמון התעלתה, ולא ניתן להסתפק ב'חרדות פשוטה', רגש דתי, מתלהב נחמד, 'יידישקייט', שמביא בכנפיו הקפדה טכנית בכל מיני סעיפים ותתי סעיפים בספרי הלכה ותו לא.. אנחנו חייבים לעבור 'ממוסר הכובש' ל'מוסר הישר'. "ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם" (ירמיהו, לא, לג'). יג. המתנגדים לתורת הרב[108]:וביחס להתנגדות לדרכו, כתב הרב בנימה אוטוביוגרפית: 'לפעמים לא יתקבלו דברי חכם בדורו, ואין בני דורו מכירים ערכו ואינם מעמיקים בדבריו כל כך, על כן אינו מועיל להשלמתם לפי רוממות ערכו. ובדורות הבאים כשסרה הקנאה וההרגל המעוור עיניים, אז מזדקקים דבריו ומתבררים, וילכו רבים לאורו' ('עין אי"ה', ברכות ח"א, פרק שני, אות נג'). צריך לדעת שרוב מוחלט ומכריע של רבני ארץ ישראל באותה התקופה, הלכו בדרכו של הרב. גם גדולי חו"ל, ידעו שזה המצב בארץ ישראל[109]. ה'חפץ חיים' זצ"ל, הקפיד מאוד על חברי הסניף הירושלמי של תנועת 'אגודת ישראל' בעקבות מה שהם עוללו לרב ('בשדה הראי"ה')[110]. המחלוקת של הרב זוננפלד עם הרב, נסובה בעיקרה סביב יחסו לחלוצים ולא על שיטת 'גאולה בדרך הטבע' של רבן של ישראל, הגר"א ותלמידיו, בעוד שבחו"ל, חסידי סאטמר, מונקאטש (וחב"ד) התנגדו לעצם העניין של 'גאולה בדרך הטבע' וציפו לגאולה ניסית ומשם נמשך גם יחסם לציונות הכללית. וזאת צריך לדעת, רוב תלמידי החכמים שחלקו על שיטתו של הרב קוק, היו גדולים בעיקר בחלק אחד של התורה, או בנגלה או בנסתר בלבד, ועל פי רוב, היה זה בנגלה, ומתוך כך, פעמים רבות לא יכלו לרדת, לסוף דעתו העמוקה של הרב[111]. הגר"א אומר בספר 'אבן שלמה'[112], שבכל תקופה ותקופה קיימת הנהגה אלוקית מסוימת, שהנהגת אותה תקופה קשורה בעיקר להנהגה הזאת. וההנהגה של דורות אלו, אומר הגר"א, היא לא בזכות אלא בחסד, 'למעני למעני אעשה' (יחזקאל לו'), זו ההגדרה... ב'גיליון הש"ס' של הגר"א על מסכת סנהדרין כתב על דברי הגמרא, שמשיח יבוא 'בדור שכולו זכאי או בדור שכולו חייב' - 'וודאי באופן השני'. וידועים גם דברי הגר"א המפורסמים על 'תיקוני הזוהר' (זוהר חדש דף כז) – שהגאולה העתידה תתחיל ב'צד שמאל', כלומר, ברישיון האומות ובדרך הטבע כמו בימי בית שני, וכן שיטת הגר"א והמקובלים שמשיח בן יוסף לא ימות ובספר 'קול התור'[113] מביא קנו' בחינות והנהגות, שקשורות לתקופת משיח בן יוסף שאותם צריך לדעת אותם כל מי שעוסק בקיבוץ הגלויות ובהדרכת הכלל, כלומר, מנהיג ציבור. כל זה, קשור לאגרת המפורסמת של הרב קוק לרידב"ז (אגרות הראי"ה, ח"ב, אגרת תקנ"ה), שם מבואר יחסו של הרב אל החלוצים, בירור המושגים החשובים 'סגולה ישראל' ו'בחירה', ובמיוחד מוסבר אופי הדורות של זמן 'עקבתא דמשיחא' לעומת דורות אחרים, שהם 'רעים מבחוץ וטובים מבפנים'. וכפי שסיפר הרב הלל צייטלין הי"ד, במאמרו 'בין שני הרים גדולים[114]', מביא שם את שיחותיו עם הרב קוק מחד ועם הרב זוננפלד מאידך. הרב זוננפלד טען ביחס לחלוצים: אנו אנשי נגלה, על פי השו"ע הם מוגדרים 'רשעים', מה לנו ולפנימיותם? על זה נאמר: 'בהדי כבשי דרחמנא למה לך', על כך ענה הרב קוק: אדרבה, בדורות הללו, 'דווקא כבשי דרחמנא', חייבים את המבט הפנימי. הרב אומר את הדברים שלו מתוך ידיעה פנימית, שמקורותיה במסורת של תורת הנסתר. הדור הזה לא מוכשר לשוב מיראה, 'מיראה נמוכה', יראת העונש, הוא מוכשר לשוב דווקא מאהבה ('מאמר הדור', 'עקבי הצאן').המחלוקת העקרונית ביניהם ביחס לחלוצים, קשורה לחלק של פנימיות התורה, הרב אומר שבדור שלנו, כשיש לבני הדור שאיפות כלליות מימין ומשמאל. אם מימין, הוא נאבק למען עם ישראל, הוא רוצה לבנות את ארץ ישראל, אם משמאל, הוא רוצה לבנות חברה צודקת המושתתת על אדני המוסר והצדק. אז 'מה צריכים צדיקי הדור אז לעשות'[115]? אם אומרים להם שעל פי התורה אין שום משמעות למאבקם בעבור חברה צודקת יותר. או שעל פי התורה, אין ערך למדינה יהודית לפני ביאת המשיח. אז התוצאה היא שהתורה תישאר במקום מאוד שולי בפרהסיה הציבורית, כאשר ברור הוא, שלאנשי תורה אין מה לומר בענייני מדינה וחברה אלא, אך ורק בשאלות פרטיות, הקשורות לקיום ציוויי הדת. אחד מן הפובליציסטים, אשר לצערי 'שנה ופירש', כתב פעם: '"שאלהי בית הכנסת' אינו 'מלך העולם'". יש את 'אלהי בית כנסת', ויש את 'מלך העולם' וכולנו, חיים את הדיכוטומיה הזאת. למי מפריע הניתוק הזה שבין התורה לחיים?! אומר הרב קוק: עד כאן! אנחנו צריכים להיערך ל'תחיית הקודש'. נכון שמקביל לכך, מתרחש משבר אמוני חריף וכואב. הרב לא נותן לגיטימציה לחילון או לחילוניות. הרב מסתכל על תהליך זה כמהלך אלוהי שנועד להביא את האמונה המצויה למקום עמוק ושרשי יותר, והאתגר האמוני הקשה, נועד לזכך את הסיגים שנדבקו במושגי האמונה המצויים, המעכבים את בניין הכלל[116]. זה מה שהפחיד את החרדים בזמנו, כפי שכתב האדמו"ר מגור במכתבו המפורסם, שנכון הוא שהרב קוק הוא איש אשכולות..., אבל, 'שיטתו בהעלאת הניצוצות הוא דרך מסוכן ומביא סכנה לנפשות טהורות ונקיות[117]'. של מי?! של חסידי גור באותה תקופה...[118]! למרות שספרי החסידות הראשונים, מלאים בעניין 'אהבת ישראל' ביחס לאנשים פשוטים ואפילו גם ביחס לרשעים[119], בספר ה'תניא', ('ליקוטי אמרים', פרק לב'), אף ניתנה הדרכה מדויקת כיצד יש לאהוב גם 'רשע', אולם, החסידים הללו, לא יודעים כיצד בפועל ניתן 'לאהוב אותו מצד הטוב שבו ולשנוא אותו מצד הרע שבו'. כיצד יש לשקלל את צד ה'מסירות נפש' הכללית שלו שהוא משרת בצבא או מוסר נפשו על ישראל, ובזאת, הוא בעל זכויות, אולם, מצד הערך הפרטי שלו, צריך תיקון, צריך בירור. לעשות את הבירור הזה, 'לאו כל מוחא סביל דא'. במענה לדברי ביקורת דומים אודות שיטתו, כתב הרב (אגרת תקנ"ה, לעיל): 'הדרך שאני הולך עליה בעבודת ד' ית"ש, ידע אדוני, שהרבה עמלתי עליה, בדמי, בבשרי במוח-עצמותי, ובכל כוחותיי, עד שהאיר השי"ת ברחמיו את עיני לעמוד עליה, ולפני איננה דרך מסוכנה כלל, כי אם דרך-הקודש יקרא לה. ובזוהר אמרו על "אורח צדיקים כאור נוגה", אפילו אורחא חדתא דעבדין צדיקיא כאור נוגה הוא הולך ואור עד נכון היום, ואני בעניי איני ראוי לשם צדיק, והלוואי שיזכני השי"ת ואוכל בלב שלם לומר: כגון אנא בינוני. אבל האורח שאני מתאמץ ללכת בה, הוא ב"ה אורח צדיקים באין שום ספק, וכל מי שיתנהג כמנהגי ויתחבר עמי בתורה ובעבודת השי"ת, בחפץ לב, ובאמונת-חכמים אמתית, יזכה לראות את האור ואת האמת שיש בדרך-ישרים סלולה זו, המוארה מאור חסד עליון, "חסד לאברהם- יומא דאזיל בכולהו יומין", והחכמה העליונה דוקא באור החסד היא מאירה...' '...ואין ספק אם הדרת גאונו ועוד גדולי-הדור שיחיו, היו מחזקים את ידי, נלווים עמדי ונוהגים מנהגי כמה דאפשר לפי מדתם, היה שם-שמים מתקדש ורב שלום וברכה היה נשפע על ישראל ועל א"י, ורבים רבים מאד היו שבים בתשובה שלמה, והיתה באמת במהרה מתגלה בגילוי הגון צמיחת קרן ישועה לבית ישראל, ואי-אפשר כלל לצייר ולתאר את רוב הטובה והקדושה ותקון-העולם שיהיה נצמח מזה. ואני מלא תקוה בע"ה שכן יהיה וסוף כל סוף ישובו לי יראיו ויודעי שמו ויכירו את טהרת-לבבי ואמתת דעותי, וכולנו נעשה אגודה אחת לעשות רצונו ית', ולהרבות אור ד' וכבודו על עמו, ועל ארץ-חמדתו, ועל כל אפסי-ארץ'. וכן כותב שם הרב עוד, שמי שה' יודע שהעיסוק עם הרחוקים הללו, יגרום לו ללמוד מהם, ה' שולח לו שנאה אליהם והוא מתרחק מהם[120]. גם לאדם זה יש תפקיד. בעם ישראל יש גם כוח משמר. בעם ישראל יש כוח שינוי ותסיסה, כמו ה'שמרים' שבעיסה[121], שזהו הכוח המעורר תסיסה, וכפי שחז"ל מכנים את דינם של פושעי ישראל 'בצואה רותחת' (גיטין נו:) הרצי"ה היה מסביר זאת כ'פסולת תוססת', אבל באומה יש גם כוח משמר שתפקידו הוא לשמור על הרציפות ההיסטורית חרף התמורות המתרחשות. הרב מכיר בחשיבות הזרמים השונים בתחיה הלאומית. הציונות הכללית היא תנועת התחיה הלאומית, חשוב שארגון ה'מזרחי' יבצע את תפקידו[122] וחשוב שקיימת תנועת 'אגודת ישראל'[123], אבל, הרב לא היה שייך לאף אחת מהן. הרב הקים את הסתדרות 'דגל ירושלים', שהיא 'ציונית' מצד עולם החול שבה, ו'ירושלמית' מצד עולם הקודש שבה. הרב לא מסתפק אך ורק בבניין הגוף הישראלי, הוא מבקש גם את תחיית הנשמה[124]. גם בעניין השמירה על שלימות עם ישראל. הרב קבע את המדיניות ההלכתית והאמונית בכל התחום של 'הלכות ציבור'. כיצד ילכו יחדיו 'חופשים' ו'אדוקים' למען עם ישראל, כיצד להימנע מלקרוע את 'כלל ישראל' לגזרים כמו שעשו בהונגריה ואח"כ בגרמניה[125]. כיצד להימנע מיצירת שני עמים 'יהודי' ו'ישראלי', מי שהתווה את הדרך המעשית הזו הוא הרב. תלמידו, הרב משה צבי נריה זצ"ל, אמר פעם שכל תלמדי חכם בזמננו חייב ללמוד את הספר 'אגרות הראי"ה', נמצא שם 'שימוש ת"ח' גדול ב'הלכות ציבור'. רב המנהיג קהילה, אפשר היום לזוז בלי תורת הרב?! בהקשר לזה ראוי לזכור, שכל גדולי ירושלים בזמנו, היו קשורים לרב[126]. עמוד ההוראה בירושלים, הגאון הרב צבי פסק פרנק, היה ממקורבי הרב, הגאון הרב איסר זלמן מלצר, אמר פעם לגר"ח עוזר מווילנא, 'אני נקרא 'גדול', עד ידית הדלת של הרב קוק', הגאון בעל 'ציץ אליעזר' והגרש"ז אוירבך, ראו ברב את רבם, הגרי"ש אלישיב, שהרב שידך אותו ואף סידר לו חופה וקידושין, התבטא אודותיו שהוא היה 'הגדול מכולם', מו"ר הגר"א שפירא, הגר"י ניסן רוזנטל[127], הגר"ש גורן ועוד, כולם היו קשורים לרב או לתלמידיו. כשאותם גדולי ירושלים בדור הקודם, אמרו סתם: 'הרב', למי הייתה כוונתם? לרב קוק. בעת שהיה הגרש"ז אוירעבך בחור ישיבה צעיר, כחלק מלימודו היה צריך ללמוד גם מוסר ובמקום ללמוד מתוך ספר, הוא היה הולך עם החברותא שלו דאז, רבי אריה לוין לביתו של הרב קוק והם היו מסתכלים מבחוץ כיצד הרב לומד וזה הספיק להם, כך היה לימוד המוסר שלהם.תלמידו של הרב חרל"פ, הצדיק המקובל הרב יוסף לייב זוסמן זצ"ל, האריך במה שעוללו הקנאים לרב ובסילוף דמותו וכן, סיפר את סיפור מסירות הנפש של הרב חרל"פ, עבור הצדקת הצדיק (בספרו 'מבחירי צדיקיא', ירושלים, תשס"ז). ישנה מסורת בחוגי ה'ישוב הישן' בירושלים, שכל אותם אלו שרדפו את הרב וקיצרו בכך את ימיו, לא ניכו מעונש בידי שמים. לאחד, ארע אסון מסוים, השני, מת מיתה משונה וכן הלאה. 'אין מקיפין בחילול השם' (קידושין מ.), ו'כל המבזה ת"ח אין לו רפואה למכתו' (שבת קיט:). יש מגמה חמורה בקרב חלק מעסקני הציבור החרדי מאז ועד היום, להשכיח באופן שיטתי את דמותו ותורתו של הרב[128], לעומת זאת, יש היום בקרב הציבור החרדי, 'אנוסים', הלומדים את כתבי הרב בסתר. בעת בירור עם עמיתים חרדים, קודם כל צריך להכיר בגדולתו של הרב, אחר כך, אפשר לדון האם הציונות הדתית היא ההמשך שלו ומה הייתה עמדתו, לו היה חי היום.יד. על תורת הרב כיום – כיצד ממשיכים את דרכו?ועוד דבר אחרון. כבר בחיי הרב, הייתה תנועה של חוגים בפולין ובמקומות נוספים בעולם, שהקימו חצר חסידית לרב, 'שטיבל בית אברהם', חסידי אברהם. היו חסידים של הרב קוק, והרב כותב להם מכתב והוא מבקש מהם אל להיעשות לי קוקסיטים[129], אני לא רוצה חסידים[130], הוא לא היה אדמו"ר, הוא היה רב. הרב רוצה מאתנו שנהיה תלמידים שלו ולא חסידים. מה ההבדל בין תלמיד לחסיד? יש הרבה דברים טובים לחסיד, אבל פה חסיד במובן הביקורתי. שהוא לא מפעיל את הדעת, בעוד שכל תורת הרב נובעת מעומק הדעת.בעיניי, הדבר המיוחד בתורת הרב, המקום של המיוחדות של המסר רוחני שלה, העוצמה שלה ואני חושב, שכל מה שזכינו שהתיישם כבר מתורת הרב זה רק ההתחלה, עיקר היישום של תורת הרב עדיין לפנינו. במובן הזה של הגשמת הדברים יצירת החלחול לתרוביות לזרמים ליצירות חדשות תורה לדורות. צריך ללמוד רס"ג, רמב"ם, 'כוזרי' וצריך ללמוד הכול, אלא לא כל אחד צריך ללמוד הכל, אחד מתאים לו שיחות הרב פינקוס וזה מתאים לו הרב ביגל וזה 'שיחות התחזקות' מה זה מפריע, עיקר הטענה פה היא שהפרהסיא רשות הציבור, השיטה הרוחנית הכללית שכל הדברים האחרים משתלבים שם, אחד יותר כך אחד אחרת.. בזמן הרב, מעטים הבינו אותו[131], והיום, ב"ה, רבבות הולכים לאורו. [1] שיחה שנאמרה בישיבת ההסדר-גבוהה ראשון לציון, ג' אלול התשע"ה. [2] "ביום ג' אלול תרצ"ה, הוא היום המר והנמהר. באו כולם למקום הרב בבית ההבראה, אחרי הצהרים לפנות ערב עליתי אליו בחדר משכבו, וראיתי פניו המלאים צער ואכזבה. רמזו לי הכהן, לצאת מהר. עמדתי בחצר, נדהם ומוכה יגון, ופני חפורים באילן שנסמכתי עליו ובעוד שעה, ואשמע קול בוקע שמים ומרעיש הלב 'שמע ישראל', ומיד אחר כך, התחיל ניגון שיר השירים. כבה אור האורות, עולם חשך בעדי". (ספר 'משנת הנזיר') [3] מובא בזוה"ק (תצוה קפב:) 'דקיומא דנפשא ברזא דשבעין'. מספר זה שייך לספירת היסוד, מחובר עם ספירת המלכות המושפעת מספירת היסוד ואין לה מעצמה כלום. וכן כותב המהר"ל (נצח ישראל פרק מו'): סוף סוף המשך המלכות שראוי למלך המשיח הוא שבעים שנה. ולפיכך אי אפשר שתהיה מלכות של משיח פחות מן שבעים שנה, שאם לא כן יהיה חסר מלכותו של משיח. [4] מעניין הדבר, ששני אישים נוספים אשר המשיכו את דרכו של הרב בשני המפעלים החשובים שייסד, חיו גם הם שבעים שנה בקירוב. תלמידו וממשיכו בראשות ישיבת מרכז הרב, הרב יעקב משה חרל"פ (תרמ"ב-תשי"ב), וממשיך דרכו של הרב ברבנות הראשית לישראל הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג (תרמ"ט-תשי"ט), [5] ע"פ גילוי רוחני שזכה לו הרב חרל"פ בכותל המערבי שבו נאמר לו שנשמת הרב, חצובה מנשמת חזקיה מלך יהודה, ואכן, בתקופת מחלתו האחרונה של הרב, נוסף לו השם: 'יחזקיהו'. [6] "מספר פעמים אמר לי מו"ר רבי דוד כהן (הנזיר) זצ"ל, כי מרן הרב זצ"ל אמר על עצמו שהוא משיח בן יוסף" – הרב יעקב פילבר, אילת השחר, עמ' קצג, מהדורה חמישית, התשנ"א. ראה במאמר 'המספד בירושלים' את הגדרתו של הרב למשיח בן יוסף, ו'במילון הראי"ה' בערך זה. (ועי' אור-החיים הק', דברים, טז',ז' בסופו) וביאור העניין בהרחבה בספר "מספד למשיח" מאת הרב יהודה ליאון אשכנזי זצ"ל. 'כל עבודת קבוץ גלויות, בנין ירושלים והרחבת ישוב ארץ ישראל להחזרת השכינה, כל עיקרי העבודה וכל פרטיה ופרטי פרטיה נאחזים ביעודו ובתפקידו של משיחא דאתחלתא משיח הראשון, משיח בן יוסף שהוא הכח הנסי המסייע לכל פעולה הנעשית באתערותא דלתתא על דרך הטבע, כי משיח בן יוסף מהארץ ומשיח בן דוד משמים לפי בחינת רחל ולאה כנודע בעקבות משיחא וקץ המגולה. גם משיח בן יוסף עצמו הוא בב' בחינות. יוסף בן רחל מארץ ויוסף בן יעקב משמים. אם לא זכו, תתחיל האתחלתא דגאולה באתערותא דלתתא כמו שהיה בימי כורש, בימי בית שני, מסטרא דשמאלא היינו במידת הדין, שמאלו תחת לראשי שנאמר על משיח בן יוסף, ותהיה ברישיון מלכי האומות ואחר כך תבוא שלמות הגאולה מסטרא דימינא, היינו במדת החסד, ועל ידי קו הרחמים על פי הכתוב ברחמים גדולים אקבצך". (ספר "קול התור", פרק א, ב-ג). [7] ראה מאמר 'תולדות רבנו סעדיה גאון' – הרב דוב בערל ווין. נדפס בהקדמת כרך א' של 'אמונות ודעות' עם 'דרך אמונה' פירושי מרן הרב הנזיר זצ"ל, 'נזר דוד', תשע"ב. [8] מובא ב'ליקוטי הראיה', עמ' 438, בשם שפטיה סגל. "עוד שמעתי מגדולת קדושת מרן הגאון רבי יעקב משה חרל"פ, כי למרן זצ"ל היתה נשמה גבוהה מאוד, אשר כמה דורות לפנינו לא ירדה לעולם נשמה גבוהה כזאת, ולא היה לפי הדור, ולכן היו רבים שלא זכו להבינו" הרב יוסף לייב זוסמן זצ"ל, תלמיד הרב חרל"פ, מכתב, מובא בליקוטי הראי"ה, ח"ג, מהדורת תשע"ה, עמ' 127. [9] מקורות בעניין זה: 'שיחות הראי"ה' עמ' קסד, 'מלאכים כבני אדם' עמ' 55, 'לקוטי ראי"ה' ח"א עמ' 122 וח"ב עמ' 304, 'ט"ל ראי"ה' עמ' קכג. ובחוברת 'אור יקרות',קשרי הידידות בין רבי שלמה אלישוב בעל ה'לשם' והראי"ה קוק, הוצאת 'אור האורות', 106 עמ'. [10] מפי זקני ירושלים, מובא בספר 'הנשמה עולה פתאום' תורות וסיפורים מהרב קוק על פי סדר השבת, הוצאת 'אור האורות', 360 עמ'. [11] ספר 'נבואת הילד', הילד נחמן חטופא (או קטופא), מהדורת ברלין, תקמ"ט. [12] בפרעות תרפ"ט, ובסכסוך על הכותל. [13] נדפסה מחדש ב'אורות התורה', מהדורת ספרית חוה, תשס"ו, פרק טו', שם. [14] ראה בפירוט במכתבו של הרצי"ה לרב חרל"פ, שנדפס ב'הד הרים', עמ' ק"ג, מהדורה שניה, תשל"א. [15] עדות הרב הוטנר בשם הסבא מסבלודקא – שהרב הוא 'צורת המוסר' (מובא אצל הרב נריה). [16] תיעוד פגישתו עם הריי"צ מפי רבי ברוך שולמן, על לימוד תורת חב"ד - אגרות כרך ד'. [17] יחסו של הרא"יה לספר שפת אמת היה חם ביותר וספר זה לא מש מעל שולחנו למעלה מעשרים שנה. (מועדי הראי"ה עמ' יא-יב, ליקוטי הראי"ה ב, עמ' 144-145) [18] "סבור הייתי שאני בא לבקר רב ולבסוף מצאתי רבי" אמר הרבי מגור בצאתו מפגישתו עם הרב, עוד אמר: "הוא לא רק יודע ללמוד - הוא כולו שקוע בלימוד". ובמכתבו המפורסם הכתיר את הרב "כאיש אשכולות בתורה ומידות תרומיות" (לקוטי הראי"ה ח"ב ע' 133-134). [19] ראה באריכות 'שני המאורות: רבי נחמן מברסלב זצ"ל והרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל', ללא שם המחבר; מכון 'החכמה מאין', אור אורות, תשע"א, 228 עמ'. שם, החסידים הרב חזן, הרב קרדונר, הרב הורוויץ) [20] ראה את התיאורים בספר 'שמועות הראי"ה' – הוצאת ספריית אלינר, הסוכנות היהודית, ו'הנשמה עולה פתאום' הוצאת 'אור האורות'. [21] ראה מאמרו של הרב נריה גוטל - 'בין תחיה לחידוש' - בין הראי"ה קוק לבן יהודה, במאסף 'מרחבים' - ביטאון לתורה והוראה - כרך ו, תשרי תשנ"ז. [22] סבי, הכיר ציירת בשם חיה שוורץ, היא למדה ב'בצלאל', ובצעירותה, היתה גרה בביתו של הרב ביפו, והוא היה זה שעודד אותה אישית ללמוד שם אומנות. ראה ראיון איתה עם הרב יוחנן פריד. [23] ראה באתר 'אור האורות'. באריכות מקורות בעניין. [24] ראה בספר 'מלאכים כבני אדם' שמחה רז פרק בנושא זה וכן נדפסו בירחון 'עיטורי כוהנים', אלול תשסג, מס' 227, זיכרונותיו של הסופר ש"י עגנון וקשריו עם הרב. [25] הרב למד את כל התנ"ך ואת כל הגמרא בתרגום לאנגלית של סונסינו, מובא ב'לשלושה באלול' ח"א אות פז'. [26] בהיות הרב צבי יהודה בן שבע עשרה כתב אביו אודותיו: "בני שיחיה, אשר הוא, תודה לד', הוא כמעט האחד עמי, המתרגל לעמוד על דעתי ולהקשיב שיח נשמתי. נפשו ב"ה טהורה היא ועדינה, והוא מבוסם ב"ה בהמון רעיונות טובים ומאירים, שיהיו בעז"ה לברכה לו ולעולם" אגרות הראי"ה ח"א. [27] 'אני מלא אהבה לאלהים. אני יודע שמה שאני מבקש, מה שאני אוהב אינינו נקרא בשום שם. איך יקרא בשם, מה שהוא יותר מן הכל, יותר מן הטוב, יותר מן המהות, יותר מן ההויה, ואני אוהב, ואני אומר אני אוהב את האלהים. שוכן הוא אור אין סוף בהביטוי של השם, בביטוי של האלהים, ובכל השמות והכינויים שלבב האדם הורה והוגה, בהנשא נשמתו למעלה למעלה.' (שמונה קבצים, א' קסד') [28] 'ביום פטירתו של מרן הרב, סיפר הרב חרל"פ על המראה אשר ראה באישון לילה, בנסיעתו עם מרן הרב בגליל בחורף תרע"ד. וכך סיפר: התעוררתי באמצע הלילה, וראיתי את הרב נישא בסערת רוח, הלוך ושוב לאורך החדר. נחרדתי והתרוממתי. והנה ניגש אלי ואחז בי, ידיו היו קרות כקרח, ופניו בערו-זהרו כלפידים, ומפיו פרצו דברי להבה: "רבי יעקב משה, איך ווער פארברענט פון אהבת השם!" 'אני נשרף, מאהבת השם...' ('שיחות הראי"ה', עמ' שנא'). [29] 'וכי ריק הוא הצער הגדול על שאין אני רשאי להגות את השם באותיותיו?! וכי לא אש-קדש היא הצורבת ויוקדת בנשמה, המורה על עמק הגעגועים הטמירים שבה לאור אלהים אמת, אלהי ישראל, אשר רק בשם הקדוש, הנכתב, הוא מאיר באור יקרות של אמתת הגלותו? כל השמות הקדושים כלליים הם - משג האלהות שיכול כל אשר שכל במחו ורגש בלבבו לבטא ולשאף לו, להשתוקק אליו ולהתקשר בענינו. אבל מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, הקשור באמתת האלהות, המתגלה רק בדרך הנס והפלא, בדרך האמת המחלטה של רוח הקדש העליון, של אספקלריא המאירה. ו'זה שמי לעלם' כתיב. אי-אפשר לנו לבטאו בתוך התבל החשוכה, כל זמן שלא הופיע אור ישראל במכון קדשו, בבית חייו, במקדש עולמים. וצמאון האמת בוער, תשוקת הבטוי המרושם העצמי גדולה היא. "נאלמתי דומיה, החשיתי מטוב וכאבי נעכר". ('חדריו', פרקים אישיים מלוקטים מכתבי הראי"ה קוק זצ"ל, ליקט וערך, רן שריד, מנחם אב התשנ"ט, עמוד מ',פנקסי הראי"ה ד) כשהרצי"ה, הביא פסקה זו באחד משיעוריו הוא הקביל לדברים אלו, את כאבו של 'אור החיים' הקדוש (במדבר ה' טו', בעניין המים הבוכים) על סילוק הנבואה באופן מוחשי, "על זה ידוו הדווים". והוסיף, שכסיפר לרב ברומבגר זצ"ל על פסקה זו, אמר הוא: "לגדולי ישראל אחרים, יש אנדערע דאגות – דאגות אחרות, ולא זה". מדרגות! (שם, עמ' קצא). [30] 'אחד משנים עשר', תל אביב, עם עובד, תש"ל, 187 עמ'. [31] כשלמדתי בישיבת מרכז הרב, זכיתי להתארח פעם אחת בסעודת ליל שבת, אצל אלמנה מבוגרת, שגרה ביחד עם בנה, מול הישיבה ונהגה להזמין מידי פעם, את בחורי הישיבה לסעודות שבת. היא הייתה בת המושבה 'בלפוריה', (ע"ש הלורד בלפור), ובתור ילדה קטנה היא זכתה לראות את הרב קוק. זה היה במסע המושבות, לא המסע מפורסם של שנת התרע"ד, אלא כמה שנים אח"כ, בשנת התרפ"ז. נערך אז מסע נוסף של הרב אל הגליל. והיא סיפרה שהיא זוכרת את הרב, בתור ילדה כבת שש-שבע, ובעיניה היה נראה לה כאילו הרב, לא הולך על האדמה, אלא מרחף מעליה. ככה היא זוכרת אותו. 'המראה כהן' הזה, המראה של הרב, הקדושה שלו, 'קרן עור פניו'.' [32] שיחות הראי"ה, פרק כג', 'בעולמה של חב"ד'. [33] בבויסק היה מתפלל בלילי הפסח בבית הכנסת של חסידי חב"ד, ודורש לפניהם דרוש בדרך החב"ד, ואומר עמהם את ההלל (ג' באלול", תרצ"ח, י"ב). מקורות נוספים ביחס הרב קוק לתורת חב"ד, ליקוטי הראי"ה ח"א, דף 65. [34] "פעם אחת בערב שבועות נכנסתי לחדרו של הרב ומצאתיו כשהוא רץ הנה והנה כאברך צעיר, ובידו "ליקוטי תורה" על שיר השירים לאדמו"ר הזקן "בעל התניא". באקסטזה עילאית והתרגשות עצומה התפרצה מפיו אימרה זו: "ראה, שמכל שורה ושורה שבמאמרי ודרושי חסידות אלה, מבצבץ רוח הקודש גלוי". על אימרה זו חזר פעמים אחדות" ("שבחי הראי"ה", דף קלג) [35] כמובא בהקדמת הרב הנזיר לספר אורות הקודש. [36] 'וברוך השם אשר עשה לי את הנפש הזאת, שרוח ונשמה חיה ומרגשת את כל התנועות והזעזועים השונים עם כל ציריהם וחבליהם בקרבה, אבל גם עם כל תוקף עז חייהם ואמונת ישעם, והדברים כולם פוגשים בי פגישה מוחשית, ואני מוכרח לטפל בהם בשעל ובמעשה ולסבול את כל המשברים של הזרמים השונים ושיא דכים. ולהקשיב אל הקול הגלוי והנסתר שבהם. ' (אגרות הראי"ה, ח"א, עמ' רמ') [37] "דברי האריז"ל הם מופשטים. בא הבעש"ט והוריד את העולמות אל האדם, אל הנפש האלוקי שבאדם. בא חב"ד, ע"פ פסוק "מבשרי אחזה אלוק" לעומקי עמקים של חיי נשמה, בפסיכולוגיה מיוחדת, ועיון באדם היחיד. בא הרב קוק וגילה בקבלה את נשמת הרבים, את מאורעותיה, סכנותיה, ירידותיה, הצלותיה, גאולותיה, צירופיה, זיכוכה, עליותיה, שגשוגה של נשמת כלל ישראל. הרב קוק מביט בשכינה שבכנסת ישראל ומכאן כל השירה האין-סופית שבקבלת הראי"ה" מתוך "הקו היסודי בקבלה של הרב קוק ז"ל",הרב הלל צייטלין הי"ד ההד, תש"י, חוב' יא-יב. [38] מה אני רוצה, למה אני שואף - זה הדבר שצריך להתבהר לי באפן בהיר ומבלט. אני רוצה להאיר אור אמונה, אור קדשה, בארץ-ישראל, בארץ-ישראל העברית, בארץ-ישראל ההולכת ונגאלת, באותה ארץ-ישראל ההולכת ומתנערת מעפרוריות הגלות המנולת והמדכאת. אם-כן, האמונה והקדשה בכל ענפיהם, בכל מעמקי שרשיהם, צריכים להיות בראשונה נגאלים גם הם מכל מארה גלותית. אנחנו חיבים לגאל את השכינה השורה בתוכנו מתוך גלותה, ולהאיר בארץ-ישראל אורה של אמונה נגאלת, קדשה של עם חי בארצו. והעם הזה הוא העם, שמקור הקדשה בכל רוממותה, תפארתה, גבורתה, העתידה להופיע בעולם בישועת כל יצור - שלו. הוא נוצר ובא בשביל כל התבל להכשרת עתידה. הלאה כל הבטלנות המעכרת את הוד הקדש. הלאה כל הרשעות המבלעה את נחלת הקדש שהיא מתגנבת בתוך חגוי הקדשה הגלותית. אמונה וקדשה טהורה, ישראלית, הראויה להיות גם עוברת לסוחר, להחיות עמים רבים, להסיר כל רוכסי החיים של היחידים ושל הצבורים, לעטר את כל הנשמות בעטרות הוד נצחיות, ולחסן את כל הרוחות ואת כל הגויות בחסן ישועות חכמת ודעת - זהו התכן של מעין הישועה, שיצא מגלויה של הגאולה הארצישראלית, ההולכת וצועדת לפנינו. אשרי מי שיכיר בה את עז ד', את רוח קדשה, ואת רעם גבורת-אל-חי אשר בקרבה. הוי זאת היא מגמתי, אבל מה כבדה היא המעמסה הזאת אשר בנשמתי! כמה תשועת מרומים אני צריך להרימה ולשאתה! אנא ד' הושיעה נא, אנא ד' הצליחה נא. (חדריו, עמ' קפב-קפג') [39] כתב הרמב"ם באגרת תימן: "יש אצלנו קבלה גדולה ונפלאת קבלתי אותה מאבי שקבל מאביו ומאבי אביו והוא קבל הדבר וכן הדבר עד תחלת הגלות של ירושלים..שבנבואת בלעם רמז שתחזור הנבואה לישראל אחר שתפסוק מהם..ואין ספק שחזרת הנבואה היא הקדמת המשיח שנאמר (יואל ג' א') ונבאו בניכם ובנותיכם". באור מיוחד הוארו הדברים במכתב הבא של אחד מגדולי המקובלים בדור הקודם, רבי יהודה זרחיה סגל זצוק"ל לרב צבי יהודה קוק, (פורסם בעבר בעיתון ה'צופה' ע"י שאול שיף). להלן: "ב"ה בחג העצמאות תשל"ז קרית שלום ת"א ג' אייר העז והעצמה למדינתנו ברוח ובגשם וציפיה לביאת המשיח ובנין בה"ב (בית הבחירה) ואוי"ט ושנות חיים טובים דשנים ורעננים יהיו לכל ישראל ובתוכם למרן אור ישראל מנהיג הדור הרב הגאון הגדול ציס"ע (צדיק יסוד עולם) חו"פ ס"ת קדוש מעכגק"ת מוהר"ר צבי יהודה הכהן קוק שליט"א. שלום רב וכ"ט וחג שמח. ביום גדול זה אשר בו מוקם כבוד שמים ומוחזרת השכינה לישראל כי כבוד ה' המחולל בגויים הולך ומתקדש בעצם קיום המדינה ומרכז לנדחי ישראל וממנה יתד וממנה פנה לחלות הנבואה בעמנו שעי"ז יתעוררו לבנין הבחירה (עי' זבחים ס"ב א' ג' נביאים וכו') ולקיים המצוה של בנין הבית כראוי ואז בודאי ובודאי יבא קץ הפלאות והעבודה בו תעורר רחמי הקב"ה לשלוח לנו בן דוד משיחו (ועי' בירושלמי פ"ה דמעשר שני דבנין המקדש קודם לביאת המשיח ובתוי"ט שם מ"ב ד"ה ותנאי הערתך וברמב"ם ה' מלכים פ"א משמע דמשיח קודם וכבר האריכו בזה כידוע האחרונים טובא ואכמ"ל) וידועים ד' (דברי) מרן קדוש ד' הרב זצ"ל זי"ע שהנבואה היא המפתח לישועה ומד'י (ומדברי) המשך חכמה להגרמ"ש זי"ע משתמע שתלוי במקדש ובבית שני שחסרה שכינה משם לא הופיעו יותר נביאים ואכמ"ל. .