תודעה יהודית, הגות, חינוך ומשפחה
  www.shirat-rash.022.co.il
'שירת רש' - מאת הרב שי הירש
יום ד', ד’ בטבת תשע”ט
    דף הבית  |  יצירת קשר  |  הזמנת הרצאות למוסדות חינוך  |  למכון תורני תורת שלמה  |  להזמנת הלקט 'המחזיר שכינתו לציון'  |  להזמנת הספר 'עטרת שלמה' - חדש  
א. השירות בצה"ל – מבט הלכתי (מלחמת מצוה).

לקריאת והורדת הקובץ - לחץ כאן (PDF) "אוזר ישראל בגבורה" - מבט תורני על השירות בצה"ל - חלק א' [1]: השירות בצה"ל – מבט הלכתי (מלחמת מצוה): הרב הראשי לישראל, הגאון הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג (תרמ"ט-תשי"ט): "...לדעתי, זו מלחמת מצוה, שכיון שהאומות המאוחדות החליטו להשיב לנו עכ"פ חלק מארץ ישראל ליסד בה משטר עצמאי, הרי זו מלחמת כיבוש הארץ, והרמב"ן... וזהי מצוה חיובית, ולהרמב"ם אעפ"י שהוא אומר... מלחמה בשבעת עממים, הרי כוונתו ברורה... וכוונתו לכיבוש הארץ כשתנתן לנו האפשרות לכך... מלבד הנימוק שזוהי עזרת ישראל מיד צר... (כתבים ופסקים סימן נב עמ' רל-רלא, וראה 'תחומין', ד' (תשמ"ג), עמ' 21-19). "זו אינה מלחמת הרשות אלא מצוה וחובה. מצות כיבוש הארץ שהיא מצות עשה מהתורה לדעת הרמב"ן, ..ועזרת ישראל מיד צר לרמב"ם. ...אלה הערבים היושבים בארץ ושותפיהם מלכי ערב, באים עלינו...מגמתם לא לתת לנו שם ושארית בארץ ובאמת כוונתם להוציאנו בכח הזרוע או להשמידנו, ועל כן יש למלחמה זו דין מלחמה של עזרת ישראל מיד צר שבא עלינו, והרי זו מלחמת מצוה" (תחוקה לישראל ע"פ התורה, ח"א, עמ' 128-129). גם לגבי פעולות התקפה וסיכול מעשי טרור כתב הרב הרצוג שיש להן תוקף של מלחמת מצוה (שו"ת היכל יצחק אורח חיים סימן לז): לדעתי, יש למאבק זה דין של מלחמת מצוה, כפי שביארתי, ואם כי מלחמת מצוה צריך שתוכרז עפ"י המלך, ואין לנו מלך, אבל הציבור כולו, או רובו, כפי שביאר כבר קודמי הגאון זצוק"ל בשו"ת משפט כהן [סימן קמ"ד אות י"ד], יש לו הסמכות של מלך ישראל, והרי גיוס זה הוכרז מטעם הרוב הגדול של הישוב בארץ ישראל שהוא בבחינת כל קהל ישראל. ועיין פירוש המשנה להרמב"ם ז"ל, בריש פרק עד כמה במסכת בכורות. ואפילו אותם החולקים על הנחה זו, וסוברים שאין כאן מלחמת ישראל, אלא מאבק לשם הצלת ישראל - פקו"נ דרבים - יש להם להודות שכל התקפה שיש בה ממש, מחלישה את כח האויב, וסופה הצלת ישראל. ואת"ל הלא למעוטי גוים דלא ליתי עלן זוהי מלחמת הרשות, הנה, בד"א כשהגוים שקטים לע"ע ואנו יוצאים למלחמה עליהם למעטם ולהחלישם משום העתיד שמא יבואו עלינו, אבל כשכבר באו עלינו להשמיד ולגרשנו מנחלת קדשנו, כבר כל הפעולות המכוונות כנגדם הם בכלל מלחמת מצוה... ובמקום אחר: ...זאת עלי להעיר, שאני דברתי רק מנקודת ההשקפה של פיקו"נ, אבל לדעתי מאבק זה שלנו, יש לו דין מלחמת מצוה, (מאחר שהאו"מ נתנו לנו חלק מארץ ישראל, ואם לא נתגונן כראוי נפסיד חלילה הזדמנות זו, וגם לא יהא לנו עוד מקלט מוכן לאחינו שבגולה במקרה של צרה, ר"ל, ודי לנו בנסיון האחרון, וד"ל, וגם אם נפסיד הזדמנות זו, זה יביא ח"ו המוני ישראל לידי יאוש ויגרום ח"ו בהמשך הזמן ביטול דת קדשנו ברוב האומה וטמיעה והתבוללות, ודי לחכם שכמותו) ובמלחמת מצוה הלא צרים לכתחילה בשבת על עיירות של גוים, ומכש"כ לעשות פעולות של הגנה (שו"ת היכל יצחק, או"ח, סימן לא'). קריאה לצעירי ישראל להיענות לצו הגיוס לצבא: החלצו! ההכרזה ההיסטורית שהוכרזה מעל במת עמי התבל להכרת עצמאותו המדינית של עם ישראל בחבל ארצו הקדושה, מיהרה לתת את אותותיה בחבלי לידה מלווי כאב ודרוכי סכנה, הדורשים במפגיע לאזור כל כח בגוף ובנפש בהתאבקות המכריעה לקיומו של ישובנו בקודש ולכוננותו לעצמאות המדינית המובטחת להצלתה ולפדות נפשה של שארית הפליטה. תורתנו הקדושה מצוה אותנו צו עליון שלא לעמוד על דמם של ישראל ומחייבת אותנו להחלץ חושים לעזרת ה׳ בגבורים. בשם צו קדוש זה, מוסדה הדתי העליון של היהדות בארץ, פונה אליכם צעירי ישראל וקורא: החלצו להצלת העם וקדושיו, הארץ וקניניה. הענו בהמוניכם לצו הגיוס. צו חיים הוא לביתכם, בית ישראל וקיומו, טובו ואושרו בארץ ישראל, הענו לו! משאת נפש דורות לפניכם מלאו אותה! וה׳ מחסנו ומצודתנו הוא יצוה לכם את ברכתו, יפארכם בישועתו, ויעטרכם בהצלחתו, יסוככם באברתו וישמור צאתכם ובואכם לחיים ולשלום לקראת גאולתנו השלמה ובא לציון גואל במהרה בימינו אמן. הרבנות הראשית לארץ ישראל - יצחק אייזיק הלוי הרצוג. בן ציון מאיר חי עוזיאל (הרבנות הראשית לישראל, ח"ב, הרב איתמר ורהפטיג, הרב שמואל כ"ץ, תשס"ב). ברכת הרבנים הראשיים לחיילי צה"ל בעיצומה של מלחמת סיני ('מבצע-קדש'): בישיבה מיוחדת של הרבנים הראשיים לישראל, הרב הרצוג והרב נסים, הוחלט לשגר לחיילי ישראל העומדים במערכה את דברי הברכה הבאים: "שליחות עליונה הוטלה עליכם ע"י ההשגחה לעמוד על משמר ארצנו. האומה כולה מביעה לכם רחשי הוקרה והערצה עמוקים על אומץ לבכם המופלא, עוז רוחכם המהולל וגבורתכם הנועזת. תהא ברכת ה׳ מלווה אתכם ומלאכיו יצווה לכם לשמורכם בכל דרככם ויצילכם מכל צוקה ופגע. חזקו באמונתכם כי ה׳ אלקיכם הוא ההולך עמכם" (כ"ח בחשון תשי"ז. דבר לדור, ח"ג, הרב שמואל כץ (עורך) תשע"ז). הראשל"צ הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל (תר"ם-תשי"ג): כשלושה שבועות לפני קום המדינה כתב הראשל"צ הרב בצמ"ח עוזיאל: ..ובמלחמתנו זאת, שאחרים קראו אותה עלינו להשמידנו ולשעבד את פלטתנו למרותם ושלטונם, אין כל ספק בדבר, שכל איש מישראל, לרבות כהנים ולוים, חייבים להתגייס בה, גם מדין מלחמת ה' שהיא ירושת הארץ, וגם מדין 'לא תעמוד על דם רעך' [ויקרא יט,טז]. וכמו שהעלה להלכה הרה"ג הפוסק יצ"ו, וה' עמו שהלכה כמותו. וקדוש ישראל, ה' צבאות שמו, יצא בצבאותינו ויהדוף את אויבינו מפנינו, כיעודו מפי נביא קדשו: 'ה' כגבור יצא כאיש מלחמות יעיד קנאה, יריע אף יצריח על אויביו יתגבר' [ישעיה מב,יג]. (קובץ תורני "הפוסק", ניסן תש"ח, סימן תתרפ"ד) בתשובה מאוחרת יותר הסביר הרב עוזיאל את כוונתו בשימוש בנימוק של "לא תעמוד על דם רעך" בעניין מלחמה זו: ליתר תוקף הוספתי גם טעם: "לא תעמוד על דם רעך", שהוא מוסיף חובת גיוס גם לכהנים לעמוד להגן ולהציל את עצמם ואת כל איש מישראל, מהרג ורצח של האויבים הפנימיים וחיצונים שהכריזו עלינו מלחמה, ועומדים בכל עת הכן להסתער עלינו בחימה להשמיד כל איש ואשה מישראל, ולהרוס כל נקודה ישובית עם השמדת אנשיה. מצב זה מטיל על כל איש מישובנו להגן בכל כחו ויכלתו על כל איש ואישה, ועל כל נקודה ישובית מישראל, בבטחון ואמונה בגואל ישראל ־ ה' צבאות שמו (משפטי עוזיאל, ח"ט, חושן-משפט סימן ג' השתתפות כהנים ולווים במלחמת מצוה, מיום כג תשרי תש"ט) "מעשה רב" של הרב עוזיאל במלחמת השחרור: ביום שישי ה' באייר תש"ח, לאחר שהושגו מטרות 'מבצע קלשון' והכוחות היהודיים השתלטו על נקודות מפתח רבות בירושלים, הופנו אלפי אזרחים לאזורים שפונו על ידי האנגלים כדי לבצרם מחשש לפלישה ערבית צפויה. הדבר היה סמוך לכניסת השבת, ומפקדת ה'הגנה' בעיר קבלה היתר מיוחד מהרבנות הראשית להמשיך בעבודות הביצורים גם בליל שבת ובשבת. תושבי ירושלים חילונם כדתיים התמידו בעבודתם כל אותה היממה. דוד שאלתיאל, מי שהיה מפקד ה'ההגנה' בירושלים, יצא בשעות הלילה לסיור בקווי החזית. באחת הגזרות נתקל ביהודי מבוגר, עטור זקן, החופר בדבקות רבה. כשהתבונן בו למרות החשכה, גילה כי לפניו ניצב הרב הראשי הספרדי, הראשון לציון הרב בן-ציון עוזיאל. "רבי". אמר לו שאלתיאל, "וכי כבוד הרב הראשי סבור שבלי טרחתו לא נבצר את העיר?" השיב לו הרב: ״אל״ף, כל כף אדמה שחופרים מחישה את הגאולה ובי״ת, איני רוצה שהצבור הדתי יחשוב כי כפו עלינו חלילה את ההיתר לעבוד בשבת. רוצה אני להראות, כי עבודת בצורים זאת אינה חס ושלום חלול שבת אלא קידוש שבת (ד״ר מרדכי נאור, "ארץ נולדת", עמוד 39, רמת-גן, הוצאת כנרת, תשמ"ח וראה עוד 'בעוז ובתעצומות' עמ' 138-144, ידיעות ספרים, אבי רט (עורך) תשע"ג). האומץ של מנהיגי הציבור להכריז על עצמאות מדינית וגבורתם של לוחמי צה"ל במלחמות ישראל: מדברי הראשל"צ הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל: דבר זה ראוי לאמרו ביום זה, הוא יום הכרזת מדינתנו העצמאית מדינת ישראל – "היום הזה נהיית לעם לה' אלוקיך"! כי ביום הזה התפרקנו מעול שעבוד מלכות זרה בצורה מנדטורית בארץ ישראל שרצתה להחניק אותנו עד מוות, ומאימת מלחמת ממלכות שמסביבנו שדימו לשעבדנו שעבוד עולם. הכרזה נועזת זאת, שלא האמינו לה כל מלכי ארץ, עשתה את כל עם ישראל, שבארץ ובתפוצות, לעם עצמאי וריבוני בארצו ובכל משטרי חייו, נתנה אומץ וגבורה לצבאות ה', הם צבאות ישראל במלחמת גאולתו כאריות והצליחו נגד כל הקמים עלינו מסביב, והיא אשר פתחה שערי ארץ לפני עם ישראל מכל פזורי הגולה אל ארץ נחלת ה', והיא אשר נתנה לעם ישראל את מקומו המכובד בין כל העמים...יום זה, הוא יום טוב לישראל היושב בארצו ובכל תפוצות פזוריו לדורותינו ולדורות עולם להודות לה' חסדו ולהגיד בקול זמרה וצהלה הלל ותהילה - "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו" (הצפה והבקר, ה' באייר תש"ט. רמ"צ נריה, סדר התפילות ליום העצמאות, ירושלים תשל"ח, עמ' 12, 'הרבנות הראשית שבעים שנה לייסודה', ח"ב עמ' 842-845, בעריכת הרב איתמר ורהפטיג והרב שמואל כ"ץ). הגאון הרב צבי פסח פרנק (תרל"ג-תשכ"א), רבה של ירושלים וחבר מועצת הרה"ר לישראל: בסמיכות להקמת צה"ל ע"י ממשלת ישראל (כ"ח אייר תש"ח) כתב הגרצ"פ פרנק: "...שזכינו לראות בהנץ נץ הקמת הצבא הישראלי על ידי ממשלת ישראל החדשה שנתכוננה במעשי ניסים נפלאים, שכל עין רואה בזה יד ההשגחה העליונה הנטויה עלינו לחוננו ולתת לנו מחיה בארץ האבות שאחרי עבור עידן ועידנים לגלותנו הממושכת... והנה פתאום, מתוך החושך והערפל אשר כיסה את עין הארץ, נתבקעו נצוצי אור, וכמו השחר עלה על שמי ארצנו הקדושה, וכבוד ה' עלינו זרח להרמת קרן ישראל לעיני הגויים, שיכירו וידעו כל יושבי תבל בזכותנו לבנות את בית ישראל בארצנו..." (מכתב ברכה לספר 'משפט הצבא בישראל', ירושלים, תש"ט, הרב אלתר דוד רגנשברג). בזמן מלחמת העצמאות, התיר הרב פרנק ייצור משוריינים בשבת עבור הצלת גוש עציון, אך, דרש כי לא יהיה חילול שבת עבור מטרות שאינן הכרחיות והתנגד לגיוס בני ישיבות למערכה. כן התיר אכילת קטניות בפסח תש"ח בשל מצוקת המזון בירושלים. נכדו, הרב יעקב פרנק מספר, כי בבית סביו, היו שני סליקים שונים, של ה'הגנה' ושל ה'אצ"ל', כשהרב פרנק מארגן את הדברים כך שהאחד לא ידע על קיום הסליק של חברו. עוד מספר הרב יעקב פרנק, כי קרבתו של בית הרב למחנה שנלר הבריטי, אפשרה לאנשי ה'הגנה' לצותת דרך קו הטלפון בביתו לשיחותיהם של הבריטים ('ציונות בקדושה', ר' יואל יעקובי, 'בשבע', גיליון 420, תש"ע). הרב פרנק הספיד את מגיני וחללי גוש-עציון החרב, במילים נרגשות (קובץ תפילה, "על חומותייך ירושלים, ד' סיון תש"ח). וכן, הכריז על יום כ' בסיוון (תש"ח), כיום אבל ותפילה, לציון שלושים יום לנפילתה של העיר העתיקה. לאחר מלחמת השחרור, הרב פרנק ובית דינו, התירו עגונות רבות מכבלי עגינותן, לאחר שבעליהן הוכרו כחללים. קנין כיבוש בכיבושי צה"ל: בשנת תשט"ז, דן הרב פרנק בחיוב טבילה עבור כלים שנפלו לידי צה"ל כשלל במלחמת השחרור: "זה כתשע שנים עברו מיום אשר זכינו לראות חסדי השי"ת, שרוב אה"ק נכבשה מידי הגוים ובתוך שלל האויב נפלו ביד צבא הגנה לישראל, הרבה כלי סעודה חדשים גם ישנים... והשאלה באה אם מחויבים בטבילה כדין קונה כלי סעודה מהנכרי... ויש שהורו דמכיון שבאופן רשמי אין רצונה של ממשלת ישראל לשנות חזקת הבעלות של הערבים והרכוש רשום בתורת נפקדים מרכוש האויב, ולכן אין הכלים הללו חייבים בטבילה, דדינם ככלים השאולים מן הנכרי שאינם חייבים בטבילה וגם לא מהני להו טבילה כל זמן שלא יצאו מרשות הנכרי. ולדידי מה שהממשלה מצביעה עליהם שהם רכוש האויב, רשום זה אינו משמש כלום להתיש כחו של כיבוש מלחמה שהוא קנין גמור ע"פ התורה, ומעשה מוציא מידי דבור, ועובדא היא שכל יחיד ויחיד שתפס מהכלים לתשמישו נתכוין שיהא שלו לגמרי לחלוטין וגם הממשלה בעצמה מה שנטלה להשתמש בהם, מחשבתם ניכרת שדעתם להשתמש בהכלים עד שיכלו לגמרי ושם זה שיש על הכלים שהם רכוש האויב אינו משנה את הדין, שבאמת כבר נעשו רכוש יהודי ויש לחייבם בטבילה (שו"ת הר צבי יו"ד סי' קט. וראה שו"ת ציץ אליעזר חי"ח סי' סג). הרב שלמה גורן, נועץ ברב פרנק בשורה של שאלות הלכתיות כבדות משקל ובמיוחד בעניינים של התרת עגונות. היה זה הרב פרנק שעל פסיקתו הסתמך הרב גורן בעת שהתווה את דרך קבורתם של חללי צה"ל בארונות קבורה (שו"ת 'תרומת הגורן', ח"ב, סי' סו)[2]. כמו כן, התיר הרב פרנק לרב גורן לעגן בפקודות מטכ"ל היתר גילוח ותספורת לכבוד יום העצמאות[3]. הגאון הרב עובדיה הדאיה (תר"ן-תשכ"ט), "האם יש חיוב צבא מהתורה במדינת ישראל?": לשאלה י"ד: איש שהוא נתין זר, שפטור מעבודת הצבא, ברצונו לדעת, אם יש חיוב צבא מהתורה במדינה ישראל אז הוא יתנדב. זאת אשיב בס"ד: א) הנה בעיקר היסוד אם יש למדינת ישראל דינא דמלכותא דינא, מבחינת ההלכה, כבר דיברנו בזה בשו"ת ישכי"ע ח"ו חו"מ סי׳ כ"ח, ואחרי מו"מ בהלכה בכל דברי הראשונים והאחרונים זאת הלכה העלינו בסוף דברינו, א) דד"ד נאמר בין במלכי או"ה, בין במלכי ישראל, ב) דד"ד נאמר גם במקום שאין מלך, רק שר ומושל, או בית הנבחרים.... ג) הרי זה מפורש, כי כל ענין של שמירה, חומה וכדומה, כל בני העיר חייבים לתת לשמור על העיר, חוץ מהת"ח שתורתם משמרתן... ד) וכל זה נאמר, בזמן שכל עם ישראל, מתגורר בארצות נכר, תחת שלטון זרים שאז כל שמירת העיר היא מוטלת על בעלי השלטון, שהם האחראים על שמירת העיר ובכל זאת, מצד דד"ד, אנו מחייבים את עצמינו לעזור להשלטונות בשביל שמירת עצמינו ג"כ, ומטילים על כל בני העיר, המס השייך לזה אם לפי ממון אם לפי נפשות, כל דבר כדינו, וא"כ הדברים ק"ו שעתה זכינו, להיות לנו מדינה משלנו, תחת שלטון עצמינו, ואנו מוקפים מהאויב מכל צד, ודאי שהחיוב מוטל על כל אחד מישראל, באין הבדל נתין לנתין, שהלא זה לטובת הכלל והפרט, וכל היושב במדינה, ומתגורר בה, הוא חייב לשמור על עצמו, ועל חבירו, כי אם כל אחד ישב בחיבוק ידיים בטענות שונות, הרי מביא אסון על עצמו ולכל בני המדינה, שאם אין תגבורת מספיקה נגד האויב, הרי כל המדינה, היא בסכנה ח"ו, וע"כ זה שהוא מתנדב לשירות הצבא, לשמור על המדינה, ולעמוד נגד האויב שלא יבוא ולא יהיה, הרי זה טובת עצמו, והנה שכרו אתו ופעולתו לפניו, בבחי' כל המציל נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא, ועל אחת כמה וכמה, מאות אלפי נפשות, המתיישבים במדינה ובפרט שאנו מתי מעט, נגד כמה מניינים המקיפים אותנו מסביב, ודאי דכל איש ואיש נוסף המשתתף לעזור בשמירה, הרי הוא בבחי' חיוני למדינה. ה) לאור כל האמור, הרי זה הבא בשאלה, שהתנוצץ רוח טהרה בקרבו להתנדב, לשירות הצבא במדינה, הרי זה מחובתו, מצד התורה וההלכה, ועליו תבוא ברכת טוב אמן, אמנם תנאי קודם למעשה דעליו להזהר לשמור עצמו שלא יבוא לידי מכשול מאיסורים שונים ח"ו אם לא במקום שיש צורך בפקו"נ וכדומה, והבא ליטהר מסייעים אותו מהשמים יותר (ישכיל עבדי, ח"ז, או"ח סי' מד' שאלה יד'). "..תקותינו שהכיבוש ימשך הלאה, אל לנו לוותר אפי' שעל אחד, כל הזמן שהיתה כבושה ע"י לא בני ברית היתה השכינה בגלות עשוקה בידי האויבים, בפרט כל מקומות הקודש, מקומות הצדיקים הקרויים חיים הם היו בצער גדול על שהיו עשוקים ממש בין הסט"א, עתה שנפדו ונכנסו לגבול הקדושה, אסור לנו להוציא אותם מגבול הקדושה ולהחזיר השכינה בגלות ח"ו, ולתת להם חניה בארץ, ולעבור על לא תחנם, ה' עמנו אל תיראום, אפי' על אי סיני לא לוותר... (מתוך מכתב לרב שלמה גורן מיום ב' מנחם אב תשכ"ז, נדפס לראשונה בספרנו 'המחזיר שכינתו לציון', כרך ג', תשע"ז). הגאון הרב שלמה יוסף זוין (תרמ"ה-תשל"ח), חבר מועצת הרבנות הראשית לישראל: בימינו אנו, שזכינו לתקומת מדינת ישראל העצמאית, משוחררת מעול מלכויות ומשעבוד גלויות – הרי מלחמת השחרור ברור שהיו לה כל דיני מלחמת מצוה וחובה. משתי בחינות: "עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם", וכיבוש הארץ, שלדעת הרמב"ן זוהי מצות עשה מן התרי"ג הנוהגת בכל זמן.. (לאור ההלכה, עמ' סה). "...נמצינו למדים: מלחמת איסור במדינת ישראל אינה אלא בתיאורים בבחינת "היכי תמצא", לו יצוייר כך וכך, היינו אילו היינו יוצאים למלחמה ביזמתנו אנו, להרחיב גבול ישראל מעבר לגבולות ארץ ישראל ולהרבות היוקרה שלנו, "בגדולתו ושמעו", מלחמה כזו צריכה לרשותה של סנהדרין הגדולה, דבר שאין לנו עכשיו. אבל למעשה, כל שלש המלחמות של מדינת ישראל, העצמאות וסיני וששת הימים, וההמשך של ששת הימים, כולן הן ממש "עזרת ישראל מיד צר הבא עליהם". הם, השכנים שלנו, שהתחילו בפלישה עזה לתוך גבולותינו במטרה שהצהירו בעצמם להשמיד את ישראל, העם והמדינה כאחת. כך היה המצב בכל שלש המלחמות, וכך הוא גם עכשיו, ואין לך מלחמת חובה ומצוה גדולה מזו. עד כאן החובה מנקודת הצלת נפשות, עזרת ישראל מיד צר, מלחמת התגוננות, אבל עוד לנו נקודה אחרת. הרי בארץ ישראל הדברים אמורים, וידועים דברי הרמב״ן (בהוספות לספר המצות, מ״ע ד, ובפירושו על התורה, פרשת מסעי) במצות הכיבוש של ארץ ישראל... שלשה סוגי שטחים לנו: א) יהודה ושומרון, וגולת הכותרת להם עיר עז לנו, ירושלים העתיקה; ב) מדבר סיני; ג) רמת הגולן. ובכן צד השוה אחד לכולם: מלחמת חובה או מצוה בתורת עזרת ישראל מיד צר. אבל בנוגע לצד החובה והמצוה בתורת כיבוש הארץ יש הבדל ביניהם. מדבר סיני לא חלה עליו מצות הכיבוש, מלבד לדעת יחידים הסוברים שנחל מצרים הוא הנילוס. אבל המקובל להלכה היא דעת ר״ס גאון ורוב הראשונים והאחרונים שנחל מצרים הוא ואדי אל-עריש ומה שמעבר לואדי אל־עריש הוא בכלל הרחבת הגבולות, כמו כל חוץ לארץ, ולכך צריך תנאים מיוחדים (כיבוש כל הארץ וסנהדרין ועוד) שאינם. ובנוגע לרמת הגולן, שבכלל סוריא תחשב, יש מקום לומר שכיון שלדעת הרמב״ן מצות הכיבוש היא על כל גבול האבות, הרי גבול זה מתפשט עד נהר פרת... אבל בנוגע לירושלים העתיקה וכל יהודה ושומרון לית דין ולית דיין שזו ארץ ישראל ממש, ושתי המצוות חלות שם: גם עזרת ישראל מיד צר וגם כיבוש הארץ (קובץ תורה שבע"פ י', עמ' קמג'-קמח', מוסד הרב קוק, ירושלים). הגאון הרב אליעזר יהודה וולדינברג (תרע"ו-תשס"ז), בעל שו"ת "ציץ אליעזר": "התהילה והתפארת לחיילנו הגיבורים": צמרמורת עוברת בכל גופי מדי הזכרי באותה התקופה הנוראה של חבלי לידת המדינה, ארץ רעשה וגעשה ומוסדי הרים רגזו מברד גחלי האש עת כתרונו פרים רבים אבירי בשן, כמו בחזון עוברים לפני מראה עיני בלהות-המות שתקף אז את כל אחינו בית ישראל בכל ערי ויישובי הארץ בפרט ואת אחינו תושבי ירושלים בפרט אשר שתתה בעונותינו מיד ה' כפלים מכוס התרעלה... אנו תושבי ירושלים בפרט מנותקים היינו מבלי שום קשר עם הערים האחרות ומוקפים אויבים בנפש, הרוגשים וסואנים כים נגרש לבלענו, הרשעים דרכו קשת וכוננו חיצם על יתר לירות במו אופל לישרי לב וכל ירושלים היתה כהר געש, פגזי האויב עפו בלי הפסק מעל לראשנו ודממת מות שררה בכל העיר. לא היתה שכונה אשר לא נפגעה ולא היה רחוב אשר לא נפלו שם חללים... התהילה והתפארת לחיילנו הגיבורים אשר חרפו את נפשם להילחם כאריות לכיבוש ארצנו הקדושה מידי זרים ולכינון מדינתנו כשפני אריה פניהם כצבאים על ההרים למהר וזכו בעזרת השם להיות שליחי ההשגחה העליונה להוציא לפועל את השליחות ההיסטורית הזאת, יזכור ה' את אלה שנפלו במילוי שליחותם הקדושה ויחוקו לזיכרון פאר ונצח אלה החיים אתנו היום (הקדמה לח"ג, שו"ת 'ציץ-אליעזר', אדר, תשי"א). מלחמת מצוה: "..שנית, יש לומר, שלפי המצב העכשוי שהמדינה נמצאת בו, שזה עתה יצאה כמעט מחיתוליה והיא מוקפת מסביב אויבים מושבעים הרוצים לבלעותה חלילה, מוטלת חובה מיוחדת של החלצו חושים, למהר לעלות ארצה ולבוא לעזרת ישראל מיד צר הבא עליהם, שנובע מחיוב של מלחמת מצוה, כנפסק ברמב"ם ה' מלכים פרק ה' ה"א, וכל כוח עולה מאורגן וגם בלתי מאורגן מסייע לכך מבחינת מה במישרין או בעקיפין, כמובן (צי"א, חלק ז סימן מח - קונ' אורחות המשפטים פרק יב'). מלחמה בשבת: יוצא לפי פסקו זה של הטור שפוסק שבמלחמת מצוה מותר להתחיל אפילו בשבת, שבמלחמת ארץ ישראל של זמנינו שאנו נלחמים עם הערבים על כיבוש הארץ אחרי ההכרה החלקית של אומות העולם בזכותינו בארצנו, צריכה המלחמה הזאת להיות מותרת אפילו להתחיל בשבת אם ההתקפה באה לשם כיבוש (הלכות מדינה חלק ב, שער י, פרק ג, רנט-רס, רסב, תשי"ג ועי' צי"א, ח"ג סי' פב). כיבושי צה"ל בהלכה: ...ויעוין בספרי הלכות מדינה ח"א, ש"ג, פ"ה, שהארכתי להוכיח ולבסס דעת כהן יפה זאת עיין שם וא"כ גם בימינו הנשיא והממשלה והכנסת וכו' (על כל מגרעותיהם בשטח הדת, ואשר ברור שבנוגע לדת אין להחלטותיהם נגדו כל תוקף שהוא) שנבחרו מדעת רוב ישראל היושבים על אדמתם, ואשר המה גם יותר מס' ריבוא, במקום מלך הם עומדים בכל הנוגע למצב הכללי של האומה הדרושים לשעתם ולמעמד העולם, כדברי המשפט כהן שם, ובפרט בנוגע לצבא - הכיבוש ומפקדיהם שפועלים על דעת כל יושבי הארץ (מלבד מיעוט שאינו ניכר שבטל ברובא דרובא) ועל צבאותיהם נמנים עשרות אלפי אנשי צבא יראים ושלימים וכבשו את השטחים יד ביד עם כל אנשי הצבא על כל סוגיהם וראשיהם (צי"א, ח"י סי' א, סוף אות יד').... ולמעשה מלאה הארץ גם דעת ה' ומאות אלפים מישראל נאמנים לתורת סיני ולבם רד עם אל ורבבות מהם ממיתים א"ע באהלה של תורה ומקיימים במסירות נפש מצוה קלה כבחמורה באופן שאך מעטים המה לפי הערך הכופרים שנכרתה האמונה מהם (הגם שמאידך מהם ומהמונם האוחזים בהגה ההנהגה... כך בודאי גלוי וידוע לפניו יתברך זכויות מיוחדות שיש להם גם בזמנינו ועשה על כן הנסים הגדולים על ידיהם. דאל"כ אין הקדוש ברוך הוא עושה בדרך כלל נסים ע"י רשעים מזידים... וכולם יחד הרי נצבו כנגד ונלחמו שלובי זרוע בשיחרור השטחים מידי אויבינו בנפש שקמו עלינו. ועוד זאת, כפי התיאורים הנאמנים נתעוררה בימי הכיבוש להבת אש האמונה באלקים חיים גם בלבם של הרחוקים וכולם האמינו בה' ובמשה עבדו...(צי"א, חלק י' סימן א', סוף אות מב'). הגאון הרב יהושע מנחם אהרנברג (תרס"ה-תשל"ו), אב"ד בת"א ומחבר שו"ת 'דבר-יהושע': אע"פ שאמרו אין מוציאין למלחמת רשות אלא עפ"י מלך ובי"ד של ע"א וכהן גדול באו"ת זה דוקא כשהמלחמה היא כדי לכבש עיירות אבל כשכבר כבשו ובאים האומות להוציא מידם א"צ כל הנ"ל שהיא מלחמת מצוה כמו שביארנו וכ"ש עזרת ישראל מיד צר ובתשובה אחרת ביארתי שממשלת ישראל דינה כמלך כמש"כ הרמב"ן בספר המצות בתוספותיו למנין מצות ל"ת ד"ה ואתה אם תבין וכו׳ שהמצוה על המלך או על השופט או מי שהעם ברשותו להוציאם בצבא למלחמת הרשות וכ"מ ברמב"ם הל׳ כלי המקדש פ"י הי"ב עיי"ש והרי ממשלת ישראל העם ברשותה להוציאם בצבא וסנהדרין של ע"א צריך רק אם צריכין להוציאם בעל כרחן אין יכולין לכוף את הדבר שיסכנו את נפשם רק ע"י סנהדרין אבל אם הצבור נענה לקריאת הממשלה ברצון א"צ סנהדרין וכהן גדול שישאל באו"ת, אע"פ שהיא מצוה לדורות, כמ"ש הרמב"ן שם, מ"מ זה דוקא כשיש או"ת, אבל אם אין או"ת או אין אדם שראוי לשאול באו"ת, אינו מעכב ללחום אפי׳ מלחמת הרשות, תדע דהא החשמונאים עשו מלחמות לגרש את היונים מן הארץ אע"פ שלא היו יכולין לשאול באו"ת כמ"ש הרמב"ם בפ"י מכלי המקדש ה"ו]. (שו"ת דבר יהושע ח"ב סי' מח'). הרב הראשי לישראל, הגאון הרב שלמה גורן (תרע"ח-תשנ"ה), מייסד הרבנות הצבאית: מכל האמור יוצא שלדעת הרמב"ם יתכן בזמן הזה רק סוג אחד של מלחמת מצווה, והוא עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם. וכבר הוכחנו עפ"י המאירי שאין זה אלא כאשר כבר באו הנכרים עלינו, אז נחשבת העזרה שלנו כמלחמת מצווה. אבל לדעת הרמב"ן כל מלחמה לכיבוש הארץ וישובה על ידינו בכל דור ובכל עת וגם בזמן הזה נחשבת היא כמלחמת מצווה לכל דבר. אלא שגם לדעת הרמב"ם יתכן שאם עדיין לא באו האוייבים עלינו, אלא שחוששים שמא יבואו יכולה מלחמת מנע שלנו להחשב גם היא כמלחמת מצווה, לפי שיטת האור זרוע שכתב על עכו"ם שצרו על עיירות ישראל בעירובין (מ"ה א') שאפי' לא באו עדיין אלא שרוצים לבא דינם כאילו באו, ובעיר הסמוכה לספר יוצאים עליהם בכלי זיין ומחללים עליהם את השבת, כמו שהביא משמו לדינא הרמ"א באו"ח סי' שכ"ט סעיף ו' בהג"ה. ועדיף מזה כתוב באו"ז עצמו בהל' שבת סימן י"ג על המשנה לא בשריון וכו' ('מחניים', סט'). אבל נוסף על כך כבר בררנו שישנה חובה נוספת מן התורה על כל איש מישראל לעזור לישראל הנתונים בצרה ובמצוקה מטעם "לא תעמוד על דם רעך", האמור בפרשת קדושים (ויקרא י"ט ט"ז), שבא להזהיר "אם ראית טובע בנהר או לסטים באים עליו או חיה רעה באה עליו חייב אתה להצילו בנפשו." כאמור בתורת כהנים וכפי שנתברר לעיל. חובה זו חלה על כל איש מישראל שבכוחו לעזור לישראל במלחמתו נגד אויביו, ולענין חובה זו אין הבדל בין מלחמת מצווה למלחמת הרשות כי בכל מקום שאיש מישראל או ציבור שלם נתון בצרה מוטלת חובה על כל אחד לעזור להם בכל האמצעים העומדים לרשותו, ואין כל סיבה הפוטרת מישהו מקיום מצווה קדושה זו. נמצינו למדים שגם הפטורים מגיוס מחובת הצו המלכותי, חייבים לעשות כל מה שבאפשרותם לעזור ליוצאי הצבא הנתונים בצרה ולצאת לעזרת אחיהם להושיע אותם מאויביהם (צבא ומלחמה לאור ההלכה, 'מחניים', צז'). "והרי הצבא שלנו שתפקידו הגנה וביטחון החיים, הרכוש והשטח, כל פעולותיו מכוונת לעזרת ישראל מיד צר לשיטת הרמב"ם וכל סיעתו נחשבות כמלחמות מצוה" ('משיב מלחמה', ח"ב, עמ' תמט', ירושלים תשנ"ד). "מכל זה ברור שכל מלחמה ואפילו מלחמת הרשות לאחר שהתחלנו אותה נחשבת לפיקוח נפש של העם כי נצחונו של ישראל, הוא אשר מבטיח את קיומו, ויש לניצחון תוקף של פיקוח נפש של העם כולו...דברים אלו אמורים בכל מלחמה שהיתה יזומה על ידינו...בנידון שלפנינו מלחמת שלום הגליל, אין צורך לחקור וברר ולחפש הוכחות הלכתיות המגדירות אותה כמלחמת מצוה, די להביא את דברי התוספתא במס' עירובין פ"ד וגמ' שם (דף מה, ע"א) נכרים שצרו וכו'.. (מלחמת שלום הגליל לאור ההלכה, תורת המדינה עמ' 395). במצבנו כיום שהערבים מנהלים מרד נגדנו, הגובל עם מלחמה, הורגים ופוצעים יהודים, חיילים ואזרחים ומטרתם לעקור אותנו משטחי א"י, בהם אנו שולטים ומתנחלים לפי זכויותינו ההיסטוריות, הדתיות והחוקיות. דין מאבק זה נגד האינתיפאדה, כדין מלחמת מצוה מהסוג של עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם, שלדעת כל שיטות הפוסקים מוגדרת היא כמלחמת מצוה ("אדמת הקודש ופיקוח נפש מנקודת מבט ההלכה", תורה המדינה עמ' 35) הראשל"צ הגאון הרב עובדיה יוסף (תרפ"א-תשע"ד), 'היביע אומר': "לאחר כאלפיים שנות גלות לעמנו הנדכה והנרדף בארצות הנכר, זכינו לשוב לארצנו הקדושה תחת שלטון עצמאי במדינת ישראל, שלטון ישראל הוא שאיפשר ומאפשר בעזה"י לאחינו הפזורים בכל קצוי תבל, לעלות לארצנו הקדושה לבנות ולהבנות בה, ללא כל הגבלה, מי אלה כעב תעופינה וכיונים אל ארובותיהם, בניך מרחוק יבואו ובנותיך על צד תאמנה. והארץ מתפתחת בקצב מהיר ומשגשגת מבחינה כלכלית, ישושום מדבר וציה ותגל הערבה ותפרח כחבצלת. שלש פעמים זכינו בעזה"י לנצחונות נפלאים על אויבינו הזוממים להכחידנו, במלחמת הקוממיות, מבצע קדש ובמלחמת ששת הימים, ראו כל אפסי ארץ את ישועת אלהינו. ובתלתא הוי חזקה. לא עביר רחמנא ניסא בכדי, ולו חפץ ה׳ להמיתנו לא הראנו את כל אלה. וסימנא מילתא היא, גם לקראת הבאות, שעוד יוסיף ה׳ ידו להראותינו את ידו וזרועו הנטויה, אז יאמרו בגוים הגדיל ה׳ לעשות עם אלה היינו שמחים" (קובץ תושבע"פ, מוסד הרב קוק תשל"ג, וב'משא עובדיה' עמ' שפא). מלחמות צה"ל – מלחמת מצוה: שאלה: כהנים חיילי צה"ל שהשתתפו בקרבות נגד צבאות מצרים ירדן וסוריה, במערכות ישראל, ופגעו והרגו מחיילי האויב, האם דינם ככהן שהרג את הנפש שאינו נושא כפיו לברך את ישראל? תשובה: ...ובאמת שבנידון שלנו אין אנו צריכים לכל זה, כי מלבד מה שכתב הפרי חדש (סימן קכח סעיף לה), שאם אנסוהו להרוג, נושא כפיו. והסכים עמו בספר בית מנוחה (דף קמא ע"א אות כז). ואם כן הרי הכהן שעומד מול צבאות האויב וחשוף לסכנה, אין לך אונס גדול מזה. והבא להרגך השכם להורגו (ברכות סב:). ודין זה עדיף הרבה מנידון הפרי חדש, שהרי אפילו אם אונסים אותו להרוג את חבירו ישראל, יהרג ואל יעבור, וכמו שאמרו על זה בפסחים (דף כה:) מאי חזית דמא דידך סומק טפי, דילמא דמא דחברך סומק טפי. והיא הלכה פסוקה ברמב"ם (פרק ה' מהלכות יסודי התורה), ובטור ושלחן ערוך יורה דעה (סימן קנז). ובכל זאת לא נפסל לישא כפיו כיון שאנוס הוא ולא ענה מלבו, אף על פי שעשה שלא כהוגן. כל שכן כאן שכהנים שהם חיילי צה"ל עומדים לגונן על ישראל ועל ארצנו הקדושה, שאין ספק שמצוה רבה הם עושים לקדם פני צבאות האויב הבאים לזרוע הרס ולהשמיד ולהרוג ולאבד אנשים נשים וטף, וזהו מה שפסק הרמב"ם (בפרק ה' מהלכות מלכים הלכה א), שעזרת ישראל מיד צר הבא עליהם היא בכלל מלחמת מצוה. ואם כן בודאי שאין ספק שכהנים אלה כשרים לנשיאות כפים... כאן במלחמת מגן זו ששמו נפשם בכפם לקדם פני האויב, להציל נפשות ישראל, אדרבה ראוי לומר להם תחזקנה ידיהם ויישר כחם. והדבר ברור ללא צל של ספק שכשרים והגונים הם לנשיאות כפים, ויבורכו מפי עליון. ויקויים על ידם ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם. (שו"ת יחוה-דעת חלק ב' סימן יד', ואיך לא ייבושו אלו המחלקים מלבם חילוקים שונים בדברי הרב, אשר כתב במפורש שמלחמתנו היא מלחמת מגן והיא 'עזרת ישראל מיד צר', ולא תלה זאת בקיום דין אשת יפת תואר וכו' וראה עוד ב'יביע-אומר', חלק ח - אה"ע סימן יב ע"ש). גם בתשובה מאוחרת יותר משנת תשס"ה חזר הרב על פסקו זה ביתר הטעמה: ..והנה מקרוב נשאלתי אודות חייל צהל קרבי, כהן, שהיה עומד על המשמר במוצב צה"ל, להגן מפני הערבים המחבלים, והבחין בכמה ערבים פלשתנאים שמתקרבים אל המוצב, ומיד פתח עליהם באש, ונהרגו כמה מהם, והנשארים הרה נסו, ובא לשאול אם הוא רשאי מהיום והלאה לישא כפיו לקיים מצות ברכת כהנים. והורתי לו שהוא כשר לנשיאת כפים, כי הדבר ברור שאפילו אלו שצידדו להחמיר גם בהריגת נכרים, במקרה שלנו לכ"ע אין בזה חשש כלל ויש להורות לו שישא כפיו, כי אין לך מצב מלחמה גדול מזה, ובזה שפיר אמרינן טוב שבנכרים הרוג, והבא להרגך השכם להרגו (ברכות סב:), ואדרבה אילו היה החייל הזה אשר אינה ה' לידו, מתמהמה קימעא מלפתוח באש עליהם, מי יודע כמה נפשות מישראל היו נהרגים ח"ו מידי הרשעים המחבלים האלה שהם שונאי ישראל מוצצי דם, כי לדם יארובו, וח"ו היה עובר על הפסוק לא תעמוד על דם רעיך. וזיכהו ה' לחסל אותם בעוד מועד, ויבורך מפי עליון על התשועה שעשה בישראל, הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו. וברור ללא כל ספק שחיילי צה"ל הכהנים שמגינים על ישראל ומחסלים את אויביהם, ראויים לשבח ולתהלה, תחזקנה ידיהם, ושכרם כפול מן השמים, ויבורכו מפי עליון בכל הברכות שבתורה. וכל מה שהאריכו כמה אחרונים בתשובותיהם בדין חיילים כהנים שחזרו ממערכות המלחמה, אחר שהרגו בצבאות האויב, אם נפסלו מלישא כפיהם, אם לאו, לא דיברו אלא לשעתם וזמנם, שכמה פעמים נמצאים חיילים יהודים שגוייסו בצבאות האויב בעל כרחם, ושמא נפגעו על ידם. (ראה בשו"ת צבי תפארת סי' לז, ובשו"ת לבושי מרדכי מה"ת חאו"ח סי' יז, ובשו"ת ויצבור יוסף שווארץ סי' לו. ובשו"ת אגרות משה פיינשטיין חיו"ד ח"ב ס"ס קנח. ועוד). אבל במלחמת מגן נגד אויבי ישראל המחבלים הארורים שבזדון לבם רוצחים אנשים ונשים וטף באכזריות, וחיילי צה"ל שמים נפשם בכפם לקדם פני אויבי ישראל להציל נפשות ישראל, מגיע להם כבוד ויקר, והחיילים הכהנים בודאי שראויים לישא כפיהם. ויבורכו מפי עליון כאמור ואברכה מברכיך (חולין מט.), ישאו ברכה מאת ה', וישמור צאתם ובואם לחיים טובים ולשלום. והנלע"ד כתבתי. ('מאור ישראל', 'טבעת המלך על הרמב"ם', ח"א,הל' תפילה, פרק טו', ה"ג). וכ"כ הרב בעניין 'מבצע אנטבה לאור ההלכה' ('יביע-אומר', חלק י', חושן משפט סימן ו): "...ואפ"ה אמרו חז"ל שצריכים לצאת בכלי זיין ולחלל שבת להצלתם, ואסור להתמהמה עד למוצ"ש, כנ"ל, והתורה לא תסמוך על הנס וכמ"ש הרמב"ן. וכ"כ המנחת חינוך (מצוה תכה), שמצות הריגת שבעה עממים היא אפי' במקום סכנה, דנהי דכל המצוות נדחות במקום פקוח נפש, מ"מ מצוה זו שציותה התורה להלחם עמהם, ודרך העולם שנהרגים משני הצדדים במלחמה, וידוע שהתורה לא תסמוך על הנס, כמבואר ברמב"ן, על כרחך שדחויה פקוח נפש במקום הזה ומצוה להרוג בהם אף כשיש סכנה בדבר...ולפמש"כ בשו"ת משפט כהן (סי' קמג) נראה שהסכמת הצבור לבחירת ממשלה, יש לה דין מלכות. וע"ע בשו"ת חתם סופר (חאו"ח סי' רח). ומכל שכן שאין איסור בזה אם נהרגים בשעת מלחמה להציל החטופים, דהוי מלחמת מצוה...מ"מ במלחמת מצוה לכ"ע מצוה להציל אף כשיש סכנת נפשות, וכאן נחשב למלחמת מצוה" הגאון הרב ישראל זאב גוסטמן (תרס"ז-תשנ"א), ה'קונטרסי שיעורים': כשפרצה מלחמת שלום הגליל, קבע ראש הישיבה בתחילת השיעור של יום שלישי שהמדובר במלחמת מצוה, ובהמשך הכריז שעתה כשיהודים נלחמים בחזית, חובה על כל בחורי הישיבה לישון בלילה כמו חיילים, דהיינו שעות מעטות ועם נעליים כאילו היו בחזית, ולא לבזבז אף דקה. באותו זמן היו בישיבה כמה בחורים שלא קמו לתפילות בזמן ולא התמידו במיוחד, וראש הישיבה כעס עליהם וכינה אותם ׳משתמטים׳, ואמר שברור לו שכל היותם בישיבה הוא רק מאחר והם מפחדים מהחזית. כשבחנוכה תשמ״ו נשרפו שמונה חיילים בתאונה, אמר שכתוב בספרים הקדושים שלכלל ישראל יש נשמה אחת, ומאחר שמיתת שרפה פירושה שרפת הנשמה עלינו להרגיש כאילו נשרף חלק מנשמות כל אחד מאתנו, ולכן חייבים להתחזק בתפילה בצבור ובתלמוד תורה במסירות נפש. (הרב שלמה לוונטל, 'המעין', תשרי, תשנ"ב). עוד אמרו בשמו, שבעת מלחמת שלום הגליל אמר, שאם היה צעיר היה יוצא למלחמה עם החיילים. ומי שרוצה להישאר בישיבה, צריך ללמוד בתנאי מלחמה, ללמוד בשקידה וללכת לישון בלי להוריד נעליים כאשר פנו אליו חיילים משדה הקרב בשאלות בטלפון - השיב מיד גם אם הדבר היה באמצע שיעור כללי. "לחשיבות ערך מצוות השירות בצבא אביא כאן סיפור ששמעתי מד"ר פיינגולד, רופאי האישי של הגאון הגדול הרב יצחק זאב גוסטמן , אחרון גאוני וילנא, שהיה בבית דינו של הגאון רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי, עבר את אימי השואה ושכל שם את בנו יחידו. לאחר שנים הקים ישיבה ברחביה שבירושלים. בין המקורבים אל הרב גוסטמן היה פרופ' אומן ובנו שלמה אומן הי"ד, שהיה תלמיד ישיבת ההסדר בשעלבים. שלמה נהרג במלחמת שלום הגליל. לאחר שנודעה השמועה על נפילתו של שלמה, בא ד"ר פיינגולד לקחת את הרב גוסטמן להלוויה. לאחר תום ההלוויה, הסתובב הרב גוסטמן בין הקברים הטריים של החיילים שנפלו, ונאנח והצטער עליהם, והתקשה לעזוב את בית הקברות. בחזרתם מההלוויה אמר "כולם קדושים". שאל אחד הנוסעים שישב במושב האחורי: "כולם? גם הלא דתיים"? פנה הרב גוסטמן למושב האחורי, ואמר בהדגשה: "כולם, כולם!". כשהתקרבו לרחביה, פנה הרב גוסטמן ואמר (ביידיש): "ד"ר פיינגולד, אולי נעלה לפרופ' אומן להגיד דבר". בעת שעלו היה כולו שקוע במחשבות. כשנכנסו לבית, פנה הרב גוסטמן בשקט וברגש עצום, ואמר ביידיש: "ד"ר פיינגולד, אתה לא ידעת שהיה לי בן, מאירקה, הוא היה ילד יפה מאוד, לא מפני שהוא היה הבן שלי אני אומר זאת, באמת הוא היה כזה ילד יפה..." ואז הרב נזכר שהוא מדבר ביידיש, וחזר על דבריו בעברית, כדי שבני המשפחה האבלים יבינו. ופנה לאלמנה, להורים, לאחים ולאחיות, ואמר: "הבן שלי שלמה נלקח מידיי ונזרק על משאית ב'קינדר-אקציון' (אקציית ילדים). ועמדה לידי אשתו של המשגיח וגם את הילד שלה לקחו. ואז היא פנתה לנאצי ואמרה: תזרוק גם אותי על המשאית. הנאצי ענה לה: חכי גברת, התור שלך יגיע... הקולות שבקעו מהילדים הגוססים והחיים על המשאית, היו כלום לעומת הצעקות של האמהות..." ואז הזדקף הרב ופשט את ידיו לצדדים ואמר: "עכשיו אגיד לכם מה שקורה בעולם האמת. מאירקה שלי אומר לשלמה: אשריך שלוימלה שזכית. אני לא זכיתי! אני לא זכיתי לזרוק את עצמי מנגד כדי להציל את כלל ישראל. אתה זכית"! קם פרופ' אומן מהארץ וחיבק את הרב גוסטמן ואמר: "ניחמתני, ניחמתני". כשהגיעו בניו של ד"ר פיינגולד לקראת גיל גיוס, שאל את הרב גוסטמן, שהיה נערץ על כל גדולי הרבנים, גם מחוגי החרדים: "מה כתוב בתורת משה, הולכים לצבא או לא?". השיב הרב גוסטמן: "בתורה של משה רבנו כתוב: הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?!" (כך אמר משה רבנו לבני ראובן וגד). ואז הלך הלוך וחזור בחדר, כשיד ימינו חצי מורמת כמנהיג, וחזר על הפסוק כמה וכמה פעמים, כל פעם בקול חזק יותר (הגאון האחרון מווילנה, 'רביבים', גדולי ישראל ודמויות מופת, הרב אליעזר מלמד, 'בשבע', גיליון 109, ו'מהלכות צבא ומלחמה', הנ"ל.). הגאון הרב שאול ישראלי (תרס"ט-תשנ"ה), חבר מועצת הרה"ר לישראל: כיבושי צה"ל בהלכה: בתחילת ספרו "ארץ חמדה" הופיע בירור הלכתי ארוך בענין מצוות יישוב הארץ בעבר ובהווה, והיכן נוהגת מצוות ישוב הארץ. שם הוא גם דן בקדושת הארץ, אם היא חלה על מקומות שנכבשו לראשונה בימי מלחמת השחרור (עמ' פו). במהדורה המחודשת של הספר (מוסד הרב קוק עמ' קלח) ישנה תוספת בירור ביחס לכיבוש הארץ בימי מלחמת ששת הימים. כשהתעוררה שאלת אחיזתנו במרחבי ארצנו, חזר וכתב בעניין זה וכה דבריו ('חוות בנימין', ח"א', עמ' צח): "...שכל אותם המקומות שנכבשו ע"י צה"ל במלחמת ששת הימים, שהיא מלחמה שנכפתה עלינו בעוד שהשתדלנו למונעם מלצאת למלחמה, ובמצורף לזה קנין החזקה שבמעשי ההתנחלויות שבאו בעקבות הכיבוש (אחרי שהובהר למי שעדיין משתעשעים בחלום שיצליחו לזרוק אותנו לים) ושהיו בהסכמת ואך בסיוע של הממשלה - תורת כיבוש עליו לכל דבר. וזה אפילו אם נסבור (וכן הוא האמת לענ"ד, וכמש"כ במק"א), שאין לנו כיום מצוות כיבוש לכתחילה ע"י מלחמה שכרוכה באבדן נפשות, מכל מקום באותם חבלי ארץ שנפלו לידינו בחמלת ד' עלינו במלחמת מצוה של עזרת ישראל מיד צר, ועשינו מעשה המורה על רצוננו לזכות בהם - תורת כיבוש עליהם, ועל כן חייבים לצאת על הגנתם במלחמה, ואין טענת פקו"נ תופסת בזה. בעניין פעולות התגמול: "...היוצא מכל זה, שיש מקום לפעולות תגמול ונקם נגד צוררי ישראל ופעולה כזאת היא בגדר מלחמת מצוה. וכל אסון ופגע שקורה לפורעים ולבעלי בריתם ולילדיהם, הם הם שערבים לזה, והם עונם ישאו" (עמוד הימיני, עמ' קצט וראה עוד במאמרו 'פעולות צבאיות להגנת המדינה', ארץ חמדה, סימן טז). מבצע "יונתן" (אנטבה) לאור ההלכה - חוות בנימין סימן יז': וכיון דאתינן להכי, הרי דינם של בני הערובה, שנבחרו בצורה קפדנית, ורק יהודים נתיני מדינת ישראל הם שנלכדו, הם בגדר "עיירות ישראל" הנתונים במצור, שהחובה להצילם הוא מגדר קידוש השם, והפעולה להצלתם היא בגדר מלחמת מצוה. ובמלחמה כאמור אין אנו מביאים בחשבון כלל את האפשרות של סכנת אבדן נפשות ושיקולי פקו"נ אינם קיימים כלל. ע"כ גם אם היתה קיימת אפשרות לפדותם ע"י שחרור המחבלים ולא להסתכן בשעה זו כלל, מכל מקום, מאחר שהי' עליהם הדין של מלחמת מצוה מגדר עזרת ישראל מיד צר, החובה והמצוה לצאת עליהם למלחמה, ללא כל נפקא מינה אם קיימת דרך הצלה אחרת, דרך כניעה. כי כל כניעה לדרישותיהם יש בה משום השפלת כבוד ישראל, וממילא יש בזה גם חילול שם שמים, ויש להעדיף את הפעולה הצבאית על כל הסיכונים אשר עמה. ובזה יש לבטוח על שומר ישראל שידריכם בדרך ישרה, ויהיה מספר הנעדרים קטן ככל האפשר. עשתה איפוא ממשלת ישראל כדין בנקטה פעולה צבאית, כשהדבר נראה כבר ביצוע. וחפץ ה' הצליח, והביא לשחרור הלקוחים למות וחיסול המחבלים ואפשר לראות בזה קיום מה שכותב הרמב"ם בסוף ה' מלכים: - וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד, מובטח לו שלא ימצא נזק ולא פגיעה רעה. ונקוה לה' שפעולה זו שהי' בה משום מסי"נ וקידוש השם עוד תניב פרות לברכה בביסוס מעמד ישראל ומדינת ישראל וקיבוץ נידחים לתוכה ברינה, יחד עם התחזקות באמונת אומן ודביקות בשמירת התורה ומצוותיה. בעניין מבצע שלום הגליל – כתב הרב ישראלי: "המלחמה במחבלים אלה על מנת לקטוע את היד הרצחנית המגואלת בדם נקיים היא מלחמת מצוה, המוגדרת ברמב"ם בשם "עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם", שאין צורך בקבלת רשות מסנהדרין על כך..." ('תחומין', ד' (תשמ"ג), מצור ביירות לאור ההלכה). 11. "ואין מלחמת מצוה יותר מזו" - הגאון הרב שלום משאש (תרס"ט-תשס"ג) רבה של ירושלים: נשאל הרב בשו"ת 'שמ"ש ומגן' (ח"ג, סי' כ"ד, עמוד נ"א): שאלה ד': האם יש מצוה להחזיר שטחים מפני השלום? תשובה: בודאי שאין שום ריח מצוה בזה, ואדרבה כפי ההלכה אסור להחזיר שום שטח מן הארץ. ונלמד זה במכל-שכן, מהא דאורח-חיים סימן שכ"ט, דבעיר הסמוכה לספר אפילו לא באו אלא על עסקי תבן וקש, מחללין עליהם את השבת להרחיקם משם, עיין שם. אם כן, כל שכן להחזיר להם בתוך בארץ שישבו בתוך טבור הארץ. ובפרט שבאין בכח וביד חזקה שזה שלהם וזה זכותם, מה יעשו אחר-כך בהיותם בתוך-תוכינו... שאלה ה': האם היתה במבצע 'שלום-הגליל' משום מלחמת מצוה? תשובה: ודאי שכן הוא. ונלמד במכל-שכן מתשובה ד' הנ"ל, דאפילו לא באו אלא על קש ותבן וכ"ו כל שכן באלו שהם התחילו להכות מרחוק בישראל, לא פעם ולא שתיים, וקבעו להם מסמרים ונטעו להם מקומות קבועים שמהם שולחים אבני תותח. דודאי אלו הניחום היו מגיעים לתוך ארץ-ישראל ממש. ואין מלחמת מצווה יותר מזו...". הגאון הרב יוסף שלום אלישיב (תר"ע-תשע"ב), 'קובץ תשובות': במענה הלכתי לשאלה בעניין קדושת המחנה של הרב יצחק (גרינשפן) שילת בעת שירותו בצה"ל מיד לאחר מלחמת יוה"כ כתב הרב: בע"ה י״ב חשון תשל״ד ל... יצחק גרינשפן... ברכה ושלו׳ רב. מכתבך מיום ח׳ בחשון קבלתי אתמול, וע״ד השאלה האם לצרכים קטנים מחויבים לצאת למקום המיוחד הנמצא מחוץ למחנה כי זה טורח גדול ללכת לשם כגון בלילה או כשהזמן דחוק....וע׳ רמב״ם פ״ה מהל' מלכים, ״ואי זו מלחמת מצוה - עזרת ישראל מיד צד שבא עליהם" ואנן הלוא במלחמת מצוה קעסקינן."......אמנם נראה לדון שהלכה זו לתקן מקום מיוחד מחוץ למחנה - מוטלת על הציבור, ואז בוודאי אסור לו ליחיד להתפנות בתוך המחנה, אולם במקרה ולא תיקנו להם מקום מיוחד חוץ למחנה, וכ״א בוחר לו מקום בתוך המחנה בכה״ג י״ל דאין נ״מ לגבי היחיד, שהרי סו״ס בוטלה מצוה זו. ולפי״ז אם רוב החיילים הנמצאים על ידך אינם מקפידים ע״ז - עכ״פ לקטנים - א"כ יש לצדד להקל במקום שיש טורח גדול ושעת הדחק. ומה גם שלפי״ד החזו״א בעירובין (סי׳ קי״ג ו׳) ארבעה הדברים שפטרו במחנה (וה״ה מ״ש כי תצא מחנה על אויביך וכו׳) אינן אלא במלחמת כל ישראל - מלחמת מצות או רשות - ע"פ מלך וסנהדרין, אבל גוים שיצאו למלחמה על ישראל אף שזו מלחמת מצוה מ״מ אינן בכלל הנ״ל, והנני חותם בצפי׳ לישועת ד׳ במהרה, יוסף שלו'. (התשובה נדפסה בקובץ תשובות ח"א', רמג' בהשמטת שם השואל ותאריך השאלה, וראה עוד בספר 'הצבא כהלכה' מאת הרב יצחק קופמן). הגאון הרב חיים דוד הלוי (תרפ"ד-תשנ"ח), חבר מועצת הרה"ר לישראל ורב העיר ת"א-יפו: סמכות ליציאה 'למלחמת מנע': כאשר אומה חשה בוודאות מוחלטת באויביה הזוממים להתנכל לה, רשאית היא לפתוח במכת מנע מתוך הכלל "הבא להרגך השכם להרגו" (ברכות נ"ח ע"א)...ואם תחליט מנהיגות העם ביום מן הימים על עם מסוים שמכין הוא מלחמה נגד ישראל, מותר יהיה להכותו ראשונה במלחמת מנע... (תחומין א' (תש"מ), 343-345). מצב מלחמה מתמשך: "...אנו נתונים במצב מלחמה קשה וממושך עם כלל העם הפלשתיני, שמתוכו יצאו קבוצות הלוחמות באכזריות בעם היהודי בארצו, והרקע הוא מדיני - לאומי, שכל זמן שלא ימצא לו פתרון, מלחמה זו תוסיף להחריף. קבוצות טרור אלה עושות ככל אשר לאל ידן לפגוע קשות בעם היהודי בכל מדת אפשרויותיהם. ואין ספק שלו יכלו למסור נפשם לתפוס שבויים יהודים היו עושים זאת מידי יום ביומו כדי לשחרר את שבוייהם ואסיריהם שבידי ישראל, ואולי אף כדי להשיג הישגים מדיניים נוספים. ודבר זה לא עולה בידם בחסדי ה' עלינו. כמה נסיונות עשו לאחרונה לתפוס חיילים ואזרחים יהודים ולא הצליחו, דוקא משום מצב המלחמה המתמיד שאנו נתונים בו, ודריכותו של צה"ל לשמור על דרכי היבשה והים ולהגן בכך על אזרחי ישראל. לענ"ד זו נקודה חשובה מאד בדיוננו על פדיון שבויינו החיילים..." ('עשה לך רב' חלק ז, סימן נג). דין בחורי ישיבה ולומדי תורה - בשגרה ובחירום: בני ישיבות ולומדי תורה פטורים משירות צבאי. וזו לשון הרמב"ם (בהלכות שמטה ויובל פי"ג ה"י)... מי שמקדיש עצמו לעבודת ה', מותר על חלק ונחלה בארץ ובביזת המלחמה, דיו הוא שלא יצא למלחמה...מובן מאליו שקשה להסביר דברים אלה לאדם שאין מאמין ביסודות כחה האלקי - מסתורי של התורה להגן על ישראל, ולכן העדיפו כנראה, אברכי ישיבות ההסדר, לצאת לזמן מה מכותלי הישיבה ולמלא את החובה הלאומית ככל אזרחי המדינה, ולקיים בעצמם מקרא שנאמר: הסר ממך עקשות פה ולזות שפתיים הרחק ממך. ובכך הם גם מקדשים שם שמים בארחות חייהם הקדושים והטהורים, וגורמים לרבים מחיילי צה"ל המשרתים בחברתם לנצנוצי תשובה ולהרהורים מעמיקים על מהות יהדותם. מיותר לציין, שכל זה אינו מדובר בשעת מלחמה ממש (למעט שעת חירום) כשאויב מתקיף בשער, שאז ודאי חובה מוטלת על כל אדם באשר הוא, ללא שום יוצא מן כלל, להיחלץ חושים להציל נפשות ישראל כי אין שום אדם פטור ממצות פיקוח נפש, אבל אין חוב זה חל אלא באותה שעה מצומצמת שהמערכה בעיצומה, אך מרגע ששקטה המערכה, אף כי השעה עדיין שעת חירום ומלחמה, חוזרים תופסי התורה לבית מדרשם לעסוק בתורה ובזכותה ישמור ה' את העומדים בחזית לנחול נצחונות ולשוב לבתיהם לחיים טובים ולשלום (עשה לך רב, חלק א', סימן כא'). מדת החובה לציית לפקודות הצבא: הנני מאשר קבלת מכתבך מיום כ"ב סיון תשמ"ה, ובראש וראשונה הנני מברכך עם התגייסותך לצה"ל, שהי"ת ישמור צאתכם ובואכם לחיים טובים ולשלום, ותשובו לבתיכם בריאים ושלמים... מקור החיוב לציית לפקודות מבואר בספר יהושע: כל איש אשר ימרה את פיך ולא ישמע את דבריך לכל אשר תצונו יומת רק חזק ואמץ (יהושע א' י"ח). חובת הציות והעונש לממרה, כיון שנלמד מיהושע, מבואר שחל על כל מנהיג מוסכם בישראל אף שאינו מלך שנבחר עפ"י ה'.... ברור ופשוט שכל רשות מוסמכת שעמדה לישראל כדין וכהלכה, יש לה זכויות וסמכויות של מלכות... ולכן, אין ספק שבמדינה דימוקרטית שהשלטון נבחר ע"י העם בבחירות כלליות, הרי שהממשלה הנבחרת ע"י העם, דין מלכות לה, וגם עליה חל אותו חיוב לציית לפקידותיה והוראותיה. ובמדה ויקבע בחוק אמצעי ענישה למסרבים למלא פקודותיה, הרי שיש רשות מכח הדין וההלכה להעניש את העבריינים... (עשה לך רב, חלק ז סימן סח' ע"ש, וראה עוד בחלק ב', סימן כט', הגבלות נוספות לאמור כאן). הרב הראשי לישראל, הגאון הרב אברהם אלקנה כהנא-שפירא (תרע"ד-תשס"ח): "אין כל ספק בהלכה שחיוב ומצוה לשרת בצה"ל, שהוא חומת בטחון למדינת ישראל ותושביה, ואין להאריך בזה מגודל הפשיטות..." (ג' באדר א' תשמ"ו, 'מורשה', עמ' רה', ע"ש) שאלה: מהו מעמדה של מלחמת שלום הגליל בהלכה? האם היתה זו מלחמת מצוה? תשובה: מלחמת מצוה בוודאי, וזאת משני פנים. הראשית והאחרית. הראשית - מרגע שהממשלה החליטה שיש צורך חיוני לצאת למלחמה, כדי להגן על ישראל מיד צר. הפכה המלחמה להיות מלחמת מצוה. הרי לא מדובר בממשלה המזלזלת חלילה בחיי חיילים המסתכנים בקרב. והאחרית - רק לאחר שוך הקרבות נוכחנו לדעת שלבנון היתה מדינה מליאה מרצחים ונשק המיועד נגדנו, ורק מלחמה בהם הצילה אותנו ממזימותיהם. מדינת אש"ף התפוררה. אמנם היה לנו מחיר כבד של קרבנות אך זהו דבר שלא ניתן לחזותו מראש. הוא גם אינו תלוי רק בהחלטת הצבא והממשלה. רק כשעם ישראל ראוי היה לכך, התקיים בנו "ולא נפקד מנו איש" (במדבר לא, מט) וכבר דן בזה הרמב"ן, ואכמ"ל. בכלל, כל מלחמה להגנה על הארץ ולביסוס כיבושה היא מכלל מלחמת מצוה, מצות כיבוש ארץ ישראל. מוזר הוא שיש בימינו מי שטוען ש"עלה רש" שנאמר בפרשת דברים (א כא) אינה מצוה לדורות אלא לשעתה בלבד, וזאת בניגוד למה שכתב הרמב"ן בתוספותיו לספר המצות מצוה ד', ומאידך גיסא הופך את "אל תתגרו בם" שנאמר באותה פרשה (ב ה) למצוה לדורות וכלפי כל העמים, בעוד שבמקורה זוהי הוראת שעה למשה בלבד ואך רק כלפי בני עשו. (קובץ 'תחומין', ד' (תשמ"ג), שיחה על מלחמה ומוסר, ו'במורשה'). "רבותינו מארי דארעא קדישא בדורות האחרונים, קבעו יסודות אמונה בערכים רוחניים של: הקמת מדינה לישראל, אחדות כלל ישראל ושלימות ארץ ישראל. אנו ממשיכים להיות דבקים בתורתם של רבותינו, שחזו נכוחות בהקמת המדינה, בהרחבת גבוליה, בקבוץ גלויות לתוכה ובמלחמת הגנה נגד שונאי ישראל, והכל מתוך אמונה תמימה בה' ובתורתו. וכל הדבק בדבריהם כאילו דבק בחיים, והפורש מהם כפורש וכו'..." (מורשה עמ' קנז-ח). 15. הגאון הרב נחום אליעזר רבינוביץ: "המסקנה ברורה, במצבנו היום שהאויבים מאיימים עלינו מכל צד ומשחיזים עלינו את זיינם בכל שעה, אין לך מלחמת מצוה גדולה מזו שהיא לעזרת ישראל מיד צר. ויבורכו הבנים היוצאים לעזרת ה' בגיבורים" ('מלומדי מלחמה', סי' א', מעליות, תשנ"ג). 16. הגאון הרב דב ליאור: מלחמת המגן "שלום הגליל" לבעור קיני המרצחים – מלחמת מצוה: ..אמנם מטרת ממשלת ישראל במלחמה זו היתה כדי להציל מידי הצר הצורר, אולם לאחר שזכינו בחסדי ה' לכיבוש חלק גדול מלבנון, עלינו לזכור שכל חבל ארץ זה כלול בתחומי עולי מצרים שנצטווינו בכיבושם עוד בזמן יהושע בן נון (דבר חברון, השקפה וענייני אמונה, עמ' 156, תשע"א). הצבא שומר על המדינה שצבאות אויבי ישראל לא יכנסו ויפגעו ח"ו, ומאבטח את היישובים. זהו וודאי הצלה מפיקוח נפש...עצם השירות הוא פיקוח נפש...(שם, עמ' 47) [1] מתוך קונטרס "אוזר ישראל בגבורה" – הרב שי הירש (עורך), מכון תורני תורת שלמה, תשע"ח. [2] סדרי הקבורה בארונות בצבא נקבעו בהתאם לדיני התורה ולפי הוראות בכתב מאת מרן הרב הראשי לירושלים הגר"צ פרנק שליט"א, אחרי שלן בעומקה של הלכה כתב אלינו בנדון כדלהלן: "ע"ד קבורת חיילים בארונות אחרי הנימוקים שהציעו לפני שיש בסידור קבורת החיילים מצאתי שיש הכרח לקוברם בארונות ובלבד שהארונות יהיו מנוקבים לצד הקרקע" (מכתב הרב גורן לשר הדתות ר' זרח ורהפטיג, טו' כסלו תשי"ב, ארכיון הרב הרצוג). [3] לקראת יום העצמאות הראשון (תש"ט) שאל הרב גורן את הרב פרנק, האם הוא מתיר לו לפרסם בפקודות מטכ"ל שמותר להסתפר ולהוריד את הזקן ביום העצמאות, הרב פרנק השיב שלא רק לחיילים מותר אלא לכל ישראל. היתר זה התפרסם בפקודת מטכ"ל מס' 340207 סע' 2 (ספר משואה ליצחק, הוצאת יד הרב הרצוג, הרב שמואל כ"ץ, עמ' 591 הערה 120, מובא במכתבו של ראש לשכת הרב גורן מיום י"ח סיון תשל"ז).

 
 
חדש באתר והכי נצפים..
בניין אמונה - יסודות
בנין אמונה - הרחבות
משנת המהר"ל
כתבי הרב קוק ותלמידיו
ציונות דתית, ארץ ישראל ומדינת ישראל
השירות בצה"ל וענייני צבא  
הר הבית וענייני המקדש  
ליום העצמאות וליום ירושלים  
ארץ ישראל ובניינה  
אישים
חינוך
חינוך לחיי משפחה
פרשת שבוע ומועדים
אקטואליה בעין אמונית
בניין אמונה - שו"ת בני נוער
הנחלת זיכרון השואה