תודעה יהודית, הגות, חינוך ומשפחה
  www.shirat-rash.022.co.il
'שירת רש' - מאת הרב שי הירש
יום ש', יא’ בחשון תשע”ט
    דף הבית  |  יצירת קשר  |  הזמנת הרצאות למוסדות חינוך  |  למכון תורני תורת שלמה  |  להזמנת הלקט 'המחזיר שכינתו לציון'  |  להזמנת הספר 'עטרת שלמה' - חדש  
נדפס בספרנו "המחזיר שכינתו לציון", ח"ג, תשע"ז.

'הר-שדה-בית' - כיווני מחשבה סביב מקום המקדש כיום: "יסוד תחית האומה מוכרח הוא, למרות כל צורותיו החלוניות, להיות מבוסס על מקורו המקודש. שהיא שאיפת האומה לשוב ולהבנות בכל תכסיסי קדשה. והשאיפה הנצחית שיבנה בית-המקדש במהרה בימינו, מוכרחת היא להתבלט ביושר לב ובאמונה רבה בקביעות ובלא הפסקה וחולשה. ואמונתנו היא חזקה, שימים יבואו וכל העמים יכירו שהמקום אשר בחר בו ה' לעולמים, מקום מקדשנו, מוכרח הוא לשוב לבעליו האמתיים ועליו יבנה הבית הגדול והקדוש, שיהי' על ידינו, לבית תפלה לכל העמים, כדבר ה'... " (אגרות הראי"ה, כרך ד', א'קכז, מכון הרצי"ה, ירושלים. אגרת לכבוד ההנהלה הציונית, מיום כ"ט טבת ה'תרפ"ב). א. הרבנות הראשית לישראל היא הגורם המוסמך להוראה לכלל הציבור בענייני הר-הבית ובעניינים ציבוריים נוספים: ב"ה, זכה דורנו, ו"חזרה מלכות לישראל" (רמב"ם, הל' מגילה וחנוכה, פ"ג, ה"א', וראה, משפט כהן סי' קמד' אות יד', ישכיל עבדי, ח"ו חו"מ סי' כ"ח אות ז', יחוה דעת ח"ה סי' ס"ד, ציץ אליעזר, ח"י' סי' א') ומתקיים בנו, "עיקר כבודם ופארם שלא שלטה בהם אומה' (רש"י, סנהדרין צז.), ניתנה לנו שוב, כעם, האפשרות לנהל את חיינו הממלכתיים, על פי החלטותינו שלנו ולא על פי תכתיביהם של גורמים זרים. עלינו מוטלת החובה לדעת כיצד ליישם גם את 'הלכות מדינה' ו'משפטי המלוכה' אשר לא זכינו לקיימם בזמן הגלות, אשר בה, חכמי עמינו עסקו בעיקר בהלכות יחיד וב'ארבע אמות של הלכה'. בשונה מפסיקה בהלכות יחיד, תחום שבו כל אדם זכאי לקיים בעצמו "עשה לך רב", הרי שבסוגיות בעלות השלכות ציבוריות נרחבות, כדוגמת ענייני מדינה וחברה, לא כך הדבר, שאם לא כן, הרי נעקר בכך יסוד התורה כולה, בהפיכתה לשתי תורות, ומתוך כך, האומה כולה עלולה ח"ו, להיות נקרעת לגזרים (ס' החינוך והרמב"ן בהסבר מצות 'ועשית ככל אשר יורוך') לא תהא כזאת בישראל! בימי הבית השני, 'בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר התושבע"פ ועמוד ההוראה ומהם חוק ומשפט יוצא לכל ישראל' (רמב"ם, הל' ממרים, א', א'), אך, 'מפני חטאינו גלינו מארצנו', וברבות השנים, איבדנו גם את מוסד ההלכה המרכזי של עמנו, הסנהדרין הגדולה, ואנו מתפללים מדי יום: "השיבה שופטנו כבראשונה ויועצנו כבתחילה". עם תקומת הישוב היהודי בארץ-ישראל וחידוש צביונו הלאומי, 'כימי עולם וכשנים קדמוניות', זכור אותו האיש לטוב, מרא דארעא דישראל, מרן הגראי"ה קוק, שלא הניח כמותו, וכל רבני הארץ היו כפופים לו בענייני הנהגת הציבור (למעט קומץ קנאים קטן) ובד-בבד עם התחלת התרקמות האופי הלאומי-ציבורי של תהליך שיבת ציון בראשית ימי המנדט הבריטי על ארץ-ישראל, ייסד ביחד עם עמיתו, הראשל"צ הרב יעקב מאיר, את מוסד 'הרבנות הראשית לארץ ישראל', אשר מהוה את הסמכות ההלכתית העליונה להדרכת העם היושב בציון בשאלות של דרישת ה' ובקשת משפט האלוקים וחוקותיו. בשנת התש"ח, עם הקמתה של מדינת ישראל, הרבנות הראשית לישראל, קבלה מעמד חשוב על ידי נבחרי הציבור וראשי העם, המבטאים את הסכמת הציבור היהודי בארץ ישראל לקבלת סמכותה ההלכתית של הרה"ר, מדין 'מרא-דאתרא' ומצד 'תקנות הקהל' גם יחד (בירור הלכתי של הנושא מצוי בספר: 'הרה"ר לישראל - שבעים שנה לייסודה', רובו של כרך א' עוסק בנושא, הרב שמואל כ"ץ, הרב איתמר ורהפטיג (עורכים), 'היכל-שלמה' תשס"ב.) ואף אם כיום, נתערער מעמדה של הרה"ר מכיוונים שונים, ואין היא יכולה לכוף את הציבור ואת מנהיגיו לציית להוראותיה. בכל זאת, היא הגורם הנושא באחריות ההלכתית להדרכת הציבור וראשיו (כמובן, שמבחינה עקרונית, במידה ובראשות הרבנות הראשית לישראל לא ניצבים גדולי-הדור ממש, עליה להיות מוכוונת ומודרכת ע"י דעתם של גדולי התורה המובהקים שבדור, אולם, בפועל, היא הגורם שצריך להכריע בסוגיות ציבוריות) הנעשה בהר-הבית וניהולו השוטף, הינו עניין לאומי וציבורי מן המעלה הראשונה, ולא ייתכן שתהיינה מספר מדיניות הלכתיות מקבילות בנושא, חייבת להיות סמכות תורנית מרכזית להנחיית הממשלה והצבא (עמדתם של: הגרש"י זוין (דיון במועצת הרה"ר, סיון תשכ"ז), הרב צבי יהודה קוק, הרב אברהם שפירא, הרב מרדכי אליהו, הרב שאר ישוב כהן וגדולי תורה נוספים). ב. המצב בהר הבית כיום: כיום, הזרם המרכזי מבין שלמי אמוני ישראל הנאבק למען נוכחות ותפילת יהודים בהר-הבית, חושש (ובצדק) מפני הסגרת ההר לנוכרים והוצאתו ח"ו, מריבונות ישראל לגורם זר. דבר המנוגד בתכלית לאמונת ישראל ולהלכה היהודית וכרוך באיסורי תורה חמורים ביותר (הגר"ש גורן ב'משיב-מלחמה', ח"ד, הקדמה, הגרח"ד הלוי ב'דת ומדינה', הרב יוסף קאפח ורבים נוספים). בזרם מרכזי זה נכללים, הרב שלמה גורן והנשענים על פסיקתו, הרב דב ליאור (שו"ת 'דבר-חברון'), הרב נחום רבינוביץ (שו"ת 'שיח-נחום') ורבנים בכירים נוספים מקרב תלמידי הרצי"ה קוק (הרב צפניה דרורי, הרב חיים דרוקמן ועוד) בעוד שעיקר חפצן של 'תנועות המקדש' הנאבקות למען עליה להר, איננו מימוש זכות התפילה או הגנה על הריבונות היהודית בהר (בלבד), כי אם התחלה בפעולה מעשית למען בניין המקדש כעת (כמובן, בהכללה..). כמו כן, קיימות גם תנועות אידיאולוגיות לאומיות שאינן 'דתיות', ומעוניינות בהפיכתו של הר-הבית, למקום משכנם של המוסדות הלאומיים - הכנסת, בג"ץ וכיו"ב. המבוכה השוררת כיום בנושא הר-הבית, מגיעה, משום שממשלת ישראל לא קיבלה את עמדת הרבנות הראשית לישראל במלואה ביחס להר הבית, אלא רק באופן חלקי ומשום כך, לא מנעה את הפיכתו לאתר תיירות, לא הסמיכה את הרבנות הראשית לנהל את המקום (כבשאר המקומות הקדושים בישראל) ולא עוד, אלא שבמו ידיה, מסרה בפועל את ניהול המקום לידי 'אחריות' משותפת של ה'וואקף' המוסלמי וממשלת ירדן הממונה עליו. אוי לה לאותה בושה. חולשה הינה חולשה. גם אם הינה מרצון, וגם אם הינה מאונס, ואכן, ישנו צד שחולשה מרצון חמורה יותר. סברה אמונית, חזקה ונכונה ככל שתהיה, אין בכוחה להפקיע (שלא בהוראת חכם באופן שאינו מסור לרבים, או בתור הוראת שעה של נביא) איסור תורה גמור של 'לא תחנם' וגרימת סיוע ישיר להכנסת מיליוני יהודים למצב של פיקוח נפש ואכן, גם האוחזים בסברה האמונית של יצירת הריחוק ביחס להר-הבית, מודים שיש צורך בכניסת אנשי כוחות הביטחון להר בתנאים מיוחדים, וודאי, וודאי, כאשר להר-הבית ולירושלים יש כיום דין של עיירת-ספר בא"י (ע"פ, הרב ישראל אריאל, בית ה' נלך, מכון המקדש, שבט תשס"א, עמ' ק'). ניתן לומר, כי עמדת הרבנות הראשית לישראל, הינה עקבית וברורה לאורך כל השנים[1] [וזאת, מבלי להיכנס כאן לסוגיית היתכנות ואפשרות בניין בית מקדש ('שלישי' או 'ביניים') בימינו או הקרבת קורבנות ללא מקדש)] ע"פ ההלכה, במצבנו היום בלי כהן לאורים בעת שנסתם מאתנו כל חזון, ואין לנו אפר פרה לטהר עצמנו, ונגע המחלוקות הפנימיות עודו קיים, בהעדר סמכות הלכתית מובהקת המקובלת על העם כולו ובטרם זכינו למצב שבו 'כל יושביה עליה' ו'נכרים מקרקרים בהיכלו' וחונים סביבות ירושלים ואיכא חשש איבה וסכנת נפשות, הפתרון העדיף ביותר בתנאים אלה, מבחינה הלכתית כיום, היה לו, 'שטח הר הבית המקודש', (בקדושת מקום המקדש כמבואר במסכת מידות), היה סגור, הן בפני נוכרים (באשר הם, ולא רק בפני מוסלמים) והן בפני היהודים, וזאת, בתור שלב מעבר, או 'עד שתחפץ' (אלא אם כן, תצא הוראה ברורה ע"י גדולי התורה שבדור, הרבנות הראשית לישראל ורוב רבני הארץ, היכן הם גבולות הכניסה המותרים לכולי עלמא וכן, תינתן אפשרות מעשית לרבנות הראשית לישראל לאכוף את מרותה ואת איסור הכניסה לזרים שיחרגו מגבולות אלו). לדעת הרבנים הראשיים, ניתן לאפשר כניסה לשאינם יהודים למסגדים הדרומיים בהר הבית בהיותם מחוץ לשטח המקודש. אולם, במקביל, הועלתה הצעה לבניין בית כנסת בצד הצפוני של הר וזאת, עד שתתחדש הסנהדרין ותורה לנו באיזה דרך ישכון אור. המצב הנוכחי בהר-הבית נובע מן העובדה שלמרות עמדתה העקרונית והכוללת של הרה"ר בדבר סגירת ההר באופן מוחלט בפני יהודים ונוכרים כאחד. הרי שממשלת ישראל החליטה לאמץ את 'הסטטוס-קוו' העות'מני, שיישומו בפועל גורם למניעת זכות תפילת יהודים ויוצר חשש מוחשי להסגרתו בפועל, לידי זרים, דבר המהוה חילול השם, איסור תורה, חילול כבוד עם ישראל ואובדן דרך נורא. ברדיפתן העקבית של רשויות החוק בישראל את המתפללים היהודיים בה- הבית תוך הישענות על נימוקים טכניים הקשורים "לסדר הציבורי", ישנה למעשה 'הודאה במקצת' שהר-הבית אינו שייך ליהודים, ח"ו, ושעליהם לכבד את 'הבעלים האמתיים'. נוצר מצב טראגי ובו, מדינת ישראל, מבלי משים ומתוך רצון להשיג 'שקט תעשייתי', חותרת תחת סלע-קיומה. כמו כן, מבחינה אזרחית מצב זה מוסיף עוד נדבך ממשי לתחושת חוסר האמון, הניכור ולהחלשת מעמדה של המדינה ומוסדותיה בקרב שלמי אמוני ישראל, נוכח העדפת האויב וריחוק האוהב, כתוצאה מחוסר גאון יהודי שורשי. ניתן ללמד זכות על ראשי השלטון שהמורכבות המדינית והפוליטית באימוץ עמדתה העקרונית של הרבנות הראשית לישראל קשה מאוד ליישום עבורם. משום שכביכול[2], היא עומדת בסתירה ל'עקרון חופש הדת והפולחן' ומונעת גישה למקומות הקדושים לבני דתות אחרות, (כמוזכר במגילת העצמאות ומעוגן גם כן, בעקרונות המשטר הדמוקרטי במדינת ישראל וב'חוק יסוד ירושלים') ועל כן, יש לחכות לעת כושר מתאימה מבחינה בינ"ל ולפעול בתבונה ובשום שכל. גם ההלכה מכירה במורכבות זו ונראה, שמבחינה הלכתית, ניתן להגדיר חשש כזה כ'חשש איבה' מובהק (מפני שעדיין 'אין ידינו תקיפה' לעניין זה) וכן, קיים חשש אמתי לגרימת פיקוח נפש ומצב סכנה ליהודים רבים בכל רחבי העולם וגם למדינת ישראל, המוקפת מכל צדדיה בעולם מוסלמי עוין ושונא[3], המחפש אחר צידוקים קלושים לנסות ולחסלה[4] (היו לא תהיה!). על כל החששות שהוזכרו לעיל, נוסף גם חשש מעשי של חברי מועצת הרבנות הראשית, מפני פתיחת הר-הבית לציבור הרחב, עקב חוסר היכולת של הרבנות לאכוף את הוראות ההלכה על העולים להר, דבר שיגרום בוודאות לעבירה על איסורי תורה חמורים (איסור 'כרת' בכניסה לשטח העזרה ואיסורים נוספים מ'דרבנן'), על כן, החליטה מועצת הרבנות הראשית לישראל, ביחד עם ראשי וגדולי ישראל בדור הקודם, להטיל באופן כללי, איסור על עליית יהודים להר-הבית, למעט אנשי זרועות הביטחון, אשר להם השהות בהר, הינה חובה גמורה[5] ולאישי ציבור הנזקקים לעלות להר מתוקף תפקידם (אשר לא גרע דינם מדין בעלי האומנויות שהותרו להיכנס אף לקודש-הקודשים לשם מילוי תפקידם, לאחר הכנה מתאימה). ג. 'עין לציון צופיה': הר-הבית הינו 'סיסמוגרף' לתהליכים נסתרים המתרחשים מתחת לפני השטח וסופם להגיע במוקדם או במאוחר אל פניו. בשנים האחרונות, מתרחשת בסביבות ההר, התעוררות רבה סביב גיבוש תודעה אמונית ודרך יהודית מובהקת עבור למדינת ישראל. הר הבית מציב בפני מדינת ישראל סימן שאלה גדול אודות זהותה ומהותה. זו הסיבה הפנימית לכך, שכל כך קשה למדינת ישראל להחליט מה עליה לעשות עם ההר, משום שהחלטה זו משליכה על זהותה היא באופן ישיר, ועל כן, היא מעדיפה לקדש את 'הסטטוס-קוו' (העות'מאני!), על מנת שלא להכריח אותה להתמודד עם שאלה נוקבת זו, בעודה תוהה על אופייה העצמי. הזמן החולף מביא עמו שינויים רבים. כך היא דרכו של עולם ואכן, ההיסטוריה מזמנת לפתחינו, מדי פעם, אם כי לא תמיד באופן הניתן לחיזוי מראש, הזדמנויות, שבהן מתאפשר לבצע תמורות מפליגות בתחומים שנראו בלתי אפשריים עד כה. אך, לשם כך, צריך להקדים ולהגדיר מהם אותם תחומים ושינויים, שבהם אנו חפצי שינוי. כלל אינו מן הנמנע שבזמן הקרוב, נחזה בשינויים מדיניים מרחיקי לכת באזורינו (כדוגמת נפילת השלטון בירדן וקריסת ה'רשות הפלשתינית' (אי"ה), עליית מאות אלפי יהודים לישראל מאירופה ומאמריקה, המשך שקיעת המדינות הערביות שמסביבנו במלחמת הכל-בכל, זליגת אירועים אלו ליבשת אירופה המתפרקת, פריצת עימות נרחב במפרץ הפרסי בין סעודיה לאיראן ובמרחב המוסלמי כולו, בין סונים לשיעים), שינויים אלו, או חלקם, לכשיתרחשו, יאפשרו לנו לנהוג אחרת ביחס למימוש ריבונותנו בארץ ישראל והם יזמנו לפתחינו ביתר תוקף, את אותן השאלות שמזה כחמישים שנה, אנו לא רוצים לעסוק בהן. אלא שאז ככל הנראה, נאלץ לקבל הכרעה. ייתכן מאוד ששינויים אלו במידה ויתרחשו, יהיה בכוחם לשנות גם את ההגדרות ההלכתיות של מצבינו כיום ויבטלו נימוקים רבים שבהם הסברנו לעצמינו עד כה, מדוע המצב הקיים כיום בהר-הבית, נמשך. על כן, חובה עלינו להעמיק את עיסוקינו כעת, באותן שאלות היסוד של סלע-קיומנו בארץ, ובכלל. נצחיותה של תורה, הינה האמונה ש'זאת התורה לא תהא מוחלפת' ויחד עם זאת, היא המורה לנו ש'אין לך אלא שופט שבימיך', עלינו להתבונן בדברי הנצח של גדולי ומאורי הדורות הקודמים נשמתם עדן, ולחבר אליהם את הדרכתם המעשית של חכמי דורנו. "והשב שכינתך לציון עירך וסדר העבודה לירושלים, ותחזינה עיניינו בשובך לציון, ושם נעבדך ביראה, כימי עולם וכשנים קדמוניות". *** [1] זאת הייתה עמדתו של הגראי"ה הרצוג בזמן מלחמת השחרור (עדות האלוף דוד שאלתיאל, מובאת ב'עיטורי כהנים' 201, עמ' 28, מנחם אב תשס"א), עמדתו של הרב שלמה גורן מתשכ"ז ועד פטירתו (ראה להלן), ועמדת רבנים נוספים. על כך, ראה במאמרו של ד"ר יואל כהן, בספר: הרה"ר לישראל - שבעים שנה לייסודה, ח"ב, עמ' 763-786, היכל שלמה, תשס"ב. [2] וזו צריכה להיות עבודתם של משפטנים יראי-שמים, להסביר ולעגן את הדברים גם על פי נימוסי האומות ומשפטי האומות ולרומם את גאון ישראל בקרב עמים רבים. [3] האסלאם גורס שהוא דת האמת הנצחית היחידה, ומאמיניה חייבים להשליטה בעולם כולו; לא ייתכן שבני דת אחרת ישלטו במוסלמים. היהודים והנוצרים הם כופרים, שזייפו את כתבי הקודש שלהם כשהשמיטו מהם את שליחותו האלוהית של מוחמד. הקוראן תפס את מקומם של התנ"ך והברית החדשה. הכופרים ראויים לבוז, הם בני מעמד נחות ('בני חסות') החיים בחסד השלטון המוסלמי, וחלים עליהם חוקים מפלים ומשפילים רבים, ובהם מס גולגולת. איסור בניית בתי כנסת וכנסיות, מגורים בנפרד, לבוש מיוחד עם סימני היכר (טלאי צהוב) ועוד. נחיתותם של הכופרים והשפלתם לעומת הצלחת מוחמד והאסלאם אחריו הם הוכחה מכרעת לאמיתות האסלאם ולעליונותו על היהדות והנצרות. לפי הקוראן נגזר על היהודים להיות מושפלים עד יום הדין, וכיוון שהם השונאים הקיצוניים ביותר של האסלאם, אסור להתיידד עמם. מכל אלה ברור שלא יעלה על הדעת שליהודים תהיה מדינה עצמאית ולא כל שכן שהיא תשלוט במוסלמים ובמקומות הקדושים להם. עצם הקמת ישראל נתפסה בעיניהם כפגיעה בדת האסלאם, כ'שואה פלסטינית' וכ'פשע בין-לאומי', ומכאן קריאת האמנה הפלסטינית להשמדת מדינת ישראל ולהקמת מדינה פלסטינית במקומה. לדיון מפורט ראו: חוה לצרוס-יפה. יהדות בעולם האסלאם, ברנרד לואיס, יהודים באסלאם; הרכבי ושטיינברג, האמנה הפלסטינית, ובמיוחד סעיפים 1, 3, 9. - הערה זו לקוחה מתוך ספרו של ד"ר שמואל ברקוביץ, מלחמת המקומות הקדושים, מכון ירושלים לחקר ישראל, הד ארצי, תש"ס, עמ' 443 הערה 2. הוספת המלקט (ש.ה): נשיא מצרים לשעבר ויוזם מלחמת יוה"כ, אנואר סאדאת, ימ"ש, אף אמר בביקורו בישראל בשנת ה'תשל"ז כי: "שמונה מאות מיליון מוסלמים לעולם לא ישלימו עם שלטון ישראל בירושלים המזרחית" (דברי הכנסת, כרך 81, עמ' 456, 459). [4] נביא כאן אנקדוטה היסטורית משעשעת, הקשורה לעניין זה: כידוע, החוק בסעודיה אוסר על מי שאינו מוסלמי להיכנס לערים המקודשות לאסלאם מכה ומדינה. בשנת ה'תשל"ט, (ביום הראשון של שנת 1400 ע"פ לוח השנה המוסלמי), התרחשה ההשתלטות של קבוצת קנאים אסלמיים על המסגד הגדול במכה. בשל האיסור על כניסת לא מוסלמים לעיר מכה, קבוצת חיילים מיחידת העילית של צרפת ללוחמה בטרור (GIGN) שהובאה לסעודיה לשם סיוע בהשתלטות על הטרוריסטים, נאלצה להמיר באופן זמני את דתה לאסלאם, על מנת שתורשה לסייע לצבא הסעודי לכבוש מחדש את המסגד... לא צריך הרבה דמיון, על מנת לשער את תגובת העולם לתרחיש דומה, לו ארע בישראל. [5] "היה זה בשנת תשכ"ט. נקראתי לשירות מילואים של חודש ימים למסגרת פלוגה ששמרה על הר הבית והכותל חליפות. מודע לכובד העניין, נכנסתי אצל פוסק הדור, הרב יוסף שלום אלישיב (שליט"א) להתייעצות הלכתית. לא רשמתי את הדברים באותה שעה, אבל עיקריהם זכורים לי היטב, ואני מעלה אותם בזה... לעצם עניין השהייה בהר לצורך התפקיד, לא היה כל חשש והיסוס והרב הורה שהדבר לא רק מותר אלא חובה... למעשה, הורה שלא לעשות השתדלות מכוונת לא לכאן ולא לכאן, אלא להניח את השיבוץ בידי הגורמים הצבאיים, וכל קבוצה תבצע את משמרתה כראוי אם בכותל ואם בהר" (הרב יהודה שביב, הרב וההר, פסיקותיו של הרב אלישיב זצ"ל לחייל בהר הבית - מעלין בקודש (כד') עמ' 11-14, כולל בית-הבחירה, כרמי צור, תשע"ב.

 
 
חדש באתר והכי נצפים..
בניין אמונה - יסודות
בנין אמונה - הרחבות
משנת המהר"ל
כתבי הרב קוק ותלמידיו
ציונות דתית, ארץ ישראל ומדינת ישראל
השירות בצה"ל וענייני צבא  
הר הבית וענייני המקדש  
ליום העצמאות וליום ירושלים  
ארץ ישראל ובניינה  
אישים
חינוך
חינוך לחיי משפחה
פרשת שבוע ומועדים
אקטואליה בעין אמונית
בניין אמונה - שו"ת בני נוער
הנחלת זיכרון השואה