תודעה יהודית, הגות, חינוך ומשפחה
  www.shirat-rash.022.co.il
'שירת רש' - מאת הרב שי הירש
יום ה', יז’ בסיון תשע”ט
    דף הבית  |  יצירת קשר  |  הזמנת הרצאות למוסדות חינוך  |  למכון תורני תורת שלמה  |  להזמנת הלקט 'המחזיר שכינתו לציון'  |  להזמנת הספר 'עטרת שלמה' - חדש  
שיעור קולי ומאמר מסכם לשיטתו של הרב שאר ישוב הכהן בעניין תפילת יהודים בהר-הבית בימינו - מתוך ספר חדש הנמצא בהכנה בארכיון הרב שאר ישוב הכהן, מכון מחקר תורני נזר-דוד - ע"ש הרב הנזיר. מעביר השיעור: הרב שי הירש

להורדה לחץ כאן - שיעור קולי המסכם את פועלו של הרב שאר ישוב הכהן בעניין תפילה יהודים בהר-הבית והעברתו לחזקתה של מועצת הרבנות הראשית לישראל:מאמרו של הרב שאר ישוב הכהן - לעלות ולהתפלל על ההר[1]: רבנו אישתורי הפרחי - מגדולי הראשונים - כתב בספרו "כפתור ופרח" שרבנו חננאל (יחיאל) מפאריש - מבעלי התוספות - "אמר לבוא לירושלים, והוא בשנת שבע עשרה לאלף השישי (=1257 למניינם), ושיקריב קרבנות בזמן הזה". רובם של הפוסקים - ראשונים ואחרונים - תמימי דעים עם שיטה זו, שקדושת המקום במקומה עומדת גם באין מקדש, ומבחינה עקרונית תיתכן אמנם הקרבת קרבנות בזמן הזה. מבחינה מעשית פירוש הדבר שאסור לנו להיכנס למקום המקדש, כי קדושתו לעולם עומדת. שיטה זו מבוססת בעיקרה על פסק הרמב"ם בהלכות בית הבחירה (ו', ט"ו-ט"ז) הלכה למעשה: "לפיכך מקריבין הקרבנות כולן אף על פי שאין שם בית בנוי... שקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא". הראב"ד (שם) השיג על הרמב"ם. לדעתו, כשנתקדש המקום, הן בבית ראשון והן בבית שני, קדושתו מותנית בקיום הבית. "שהיה יודע עזרא שהמקדש וירושלים עתידים להשתנות ולהתקדש קידוש אחר עולמי בכבוד ה' לעולם. כך נגלה לי מסוד ה' ליראיו. לפיכך, הנכנס עתה (ל)שם אין בו כרת". רבנו מנחם המאירי (נפטר ה'ע"ה, 1315), לאחר שהביא מחלוקת זו של הרמב"ם והראב"ד, כותב: "והמנהג פשוט להיכנס שם, לפי מה ששמענו". אותו "מנהג פשוט" שרחוק מאוד מלהיות פשוט בימינו אנו, טעון הבהרה. דברי המאירי אינם משתלבים יפה עם דברי ה"כפתור ופרח", שחי באותה תקופה (נפטר ה'קט"ו, 1355), וכותב בספרו: "אם כן היום, שאנחנו בחטאינו מבחוץ, נוכל להתקרב לעניין תפילה והשתחוויה עד אותם הכותלים. וכן עמא דבר (=וכך נוהג העם), באים עד אותם הכותלים, ומתפללים לפני אלו השני שערים שהזכרנו". הרי מפורש בדבריו שנהגו בתקופה ההיא לא להיכנס להר הבית כלל. בדורות האחרונים הועלתה השאלה מחדש, הן לגבי כניסה להר הבית והן לגבי אפשרות חידוש עבודת הקרבנות בזמן הזה, ואחד מגדולי האחרונים - הגאון רבי צבי הירש קלישר זצ"ל (נפטר בתרל"ד, 1874), בספרו "דרישת ציון", לאחר שהוא מברר את כל הבעיות הכרוכות בקשר להקרבה בזמן הזה, מגיע למסקנה כי אפשר להתגבר על כל הקשיים הכרוכים בחידוש העבודה בזמננו, "רק אם ייתנו לנו שרי ירושלים השולטים על מקום המקדש רשות כניסה למקום". אחדים מענקי התורה של אותו הדור הסכימו על ידו לרעיון זה; בראש ובראשונה יש להזכיר את האיגרות החשובות ששלח אליו רבו, הגאון רבי עקיבא איגר זצ"ל (נפטר בתקצ"ז, 1837), שמשתמע מהם כי דעתו חיובית בכל הקשור להקרבת קרבן הפסח בימינו. מעניין לציין כי רבים מגדולי ישראל עד הזמן האחרון הרבו לעסוק בשאלה זו. אכן, גם זו מסממניה המובהקים של ציפיית הישועה בכל הדורות, עד דורנו האחרון, דור הישועה והפדות. להחמיר כדעת הרמב"ם בזמנו המציא לי ידידי ועוזרי לשעבר ברבנות הצבאית, הרב אשר סובא (מדנוור-קולרדו), הדפסה מחודשת של ספר "קרנות המזבח", שכתב אביו הרב יאקל סאבא זצ"ל (ונדפס בוורשה בשנת תרפ"ח) שהיה נערץ על החזון איש זצ"ל, כפי ששמעתי בהזדמנות מסוימת מפיו של החזון איש בעצמו. הוא הקדיש את ספרו "להעיר לב העם להשיב סדר העבודה לירושלים, בהסיר כל הפקפוקים שנפלו בעניין הקרבת קרבנות בזמן הזה". ההקדמה לספר מעניינת מאוד, ונזכרת שם העובדה ההיסטורית הבאה: "מחמת שהחתם סופר זצ"ל היה ממיודעי בית רוטשילד, ועל כן כתב מזה (חותנו) הגאון רבי עקיבא איגר לחתנו להשתדל בזה על ידי בית רוטשילד, אשר להם יד ורגל בחצרות מלכים, בנוגע להשיג רשיון על זה". הכוונה היא לרשיון לעלות להר הבית ולהקריב קרבן פסח. הספר הנ"ל הוא תמציתי ויסודי, ועוסק במו"מ עם בעל החפץ חיים זצ"ל להסיר כל הספקות השונות, ובייחוד נסב הספר על זיהוי מקום המזבח. נוסיף ונדגיש: בבואנו לדון על שאלה גדולה זו של הכניסה להר הבית ומקום המקדש - ראוי שיהיו לנגד עינינו תמיד דברי אור ישראל וקדושו מרן הרב הראי"ה קוק זצ"ל בתשובתו הידועה על עניין קדושת מקום מקדשנו בזמן הזה: "אילו היה בידינו להכריע בין החולקים (הרמב"ם והראב"ד)... והיינו באים לדון בתחילה איך היה הדבר נוטה מתוך פסוקי התורה שבכתב, ודאי יצא לנו המשפט מתוכם להחליט את נצחיות הקדושה של המקום הזה קדושת עולמים... אמנם באמת אין לנו כל עניין הכרעה כלל". אלא, לדברי מרן הראי"ה, נהגו כל הדורות להחמיר כדעת הרמב"ם. ואמנם כך רווחה הלכה בישראל, וכמעט כל גדולי ישראל בכל הדורות ניגשו לדון בשאלה על בסיס השיטה שקדושת הר הבית והמקדש עדיין בתוקפה עומדת, ולפיכך אסור להיכנס לשטח המקדש בטומאת מת, כיוון שיש בכך איסור כרת, אולם שטח הר הבית של ימינו אינו חופף את שטח המקדש האסור בכניסה. להלן נברר באופן כללי את יסודות הבעיה מנקודת מבט הלכתית ומציאותית כאחת. מעלות בתחומי הר הבית והמקדש הר הבית מתחלק לכמה דרגות של קדושה המפורטות במשנה (כלים, א', ח'-ט'). החיצונית היא הר הבית, דהיינו חצר המקדש, האמצעית היא החיל - המחיצה שלפני העזרה ברוחב עשר אמות, והמעגל הפנימי הוא העזרה והמקדש עצמו (המתחלק בתוכו לדרגות אחדות של קדושה). גם בזמן שבית המקדש היה קיים, מותר היה לטמא מת להיכנס לשטח החיצוני, המוגדר כ"הר הבית", עד החיל, וכך פסק הרמב"ם: "טמא מת, אפילו המת עצמו, מותר להיכנס להר הבית, שנאמר: 'ויקח משה את עצמות יוסף עמו'. עמו - במחנה הלויה". התחום האסור לכניסה לטמאי מת (וכן לנכרים) מתחיל מהחיל, ואף לגבי שטח זה אין האיסור אלא מדרבנן. הוא הדין לגבי שטחה של עזרת נשים, שלטמא מת האיסור הוא מדברי סופרים, איסור תורה ממש - שיש בו כרת - לטמא הנכנס למקדש, הוא רק על השטח מעזרת נשים ולפנים, דהיינו עזרת ישראל, עזרת כהנים, מקום המזבח, בין האולם למזבח, ההיכל וקודש הקדשים, וכן 11 אמות שמאחורי קודש הקדשים לצד מערב. שטח זה מוגדר מבחינה הלכתית "מקום המקדש". נראה לי שאנו חייבים להציע לפני גדולי התורה שבדור, ולפני מועצת הרבנות הראשית לישראל, מפה מדויקת ומפורטת שתבטא את התחומים המדויקים בתוך השטח הידוע היום בשם הכולל "הר הבית", ותציין את גבולות "מקום המקדש", "הר הבית", ו"תוספת הורדוס", בייחוד בשטח שמצפון לדרום, שאפילו בעין בלתי מקצועית אפשר מיד לראות שהוא גדול בהרבה מהשטח של "חמש מאות אמה על חמש מאות אמה" הנזכר במשנה. למה דווקא עכשיו אני חייב תשובה לשואלים רבים ששאלו, בצדק, מה יום מיומיים? שלושים וארבע שנים חלפו מאז הודיע מפקד הצנחנים, אלוף משנה מוטה גור ז"ל, "הר הבית בידינו" - ומאז הוא נותר בפועל בשליטת הווקף המוסלמי, מדוע להעלות את הנושא דווקא עכשיו? התשובה היא פשוטה. הסטטוס קוו בשטח הולך ומופר על ידי הווקף, המנהל שם חפירות והרס. לצערנו העמוק, לנגד עינינו ולמגינת לבנו הולכות ומתממשות נבואות הזעם של נביאי האמת והצדק, נבואת "ציון שדה תחרש", ונבואת "אדמתכם לנגדכם זרים אוכלים אותה ושממה כמהפכת זרים", בכל מה שנוגע לשטחים הפנימיים בהר הבית. כל זה קורה למרות העובדה שבידי ישראל השלטון והריבונות על ההר. לכן, לכאורה, אם בידינו לשנות לטובה את המצב הקיים, האחריות נופלת גם עלינו, רבני ישראל. ההצעות שהעליתי לפני הרבנות הראשית בדבר קביעת דיני האזורים השונים בהר על פי מעלות קדושתם, היו מבוססות על פסיקתו ההלכתית הברורה של גיסי המנוח, הגאון הרב שלמה גורן זצ"ל, הרב הראשי לישראל, כפי שנתבררה בהרחבה בספרו הגדול "הר הבית", שיצא לאור בשנת תשנ"ב; וכן על דבריו של הראשון לציון, הרב הראשי לישראל, הרב מרדכי אליהו (ייבדל לחיים ארוכים), כפי שנתפרסמו בזמנו ב"תחומין" כרך ג', כתגובה למאמרו החשוב של הרב זלמן קורן, מחבר הספר "חצרות בית ה'". בזמן האחרון עסק בנושא הרב ישראל אריאל, ראש מכון המקדש, בקונטרסו החשוב "בית ה' נלך - התפילה בחצרות בית ה'", שנתפרסם כנספח ל"סידור המקדש", ועוד עסקו בדבר הרבה תלמידי חכמים וחוקרים מובהקים. עליי להדגיש כי הגוף המוסמך לפסוק הוא הרבנות הראשית, ואין אני אלא כדן לפני חכמים, בתקווה שיתקבלו דבריי, ויוסקו המסקנות הראויות. אין אנו רשאים לוותר על הזכות לפני שניגש לדיון ההלכתי עקרוני, מחובתנו להדגיש ולהבהיר: לצערנו, הולכת ונוצרת בתודעת הציבור דעה לא נכונה, כאילו יש בזמננו מי שמתיר כניסה להר הבית כולו, דבר העומד בניגוד לפסיקת כל גדולי האחרונים, ובתוכם אור ישראל וקדושו מרן הרב קוק זצ"ל, ולא כן הדבר. אין מי שאינו חושש מפני האיסור החמור של כניסת טמאי מת למקום המקדש. ומנגד, מן הפרסומים בעיתונות נוצר רושם - כאילו קיום תפילות של יהודים על הר הבית הוא תופעה חדשה "לראשונה מזה אלפיים שנה", וכאילו יהודים שומרי תורה ומצוות, ובוודאי גדולי תורה, הדירו עצמם מכל שטח הר הבית מאז החורבן, ולא קיימו בו תפילות, מה שגרוע מזה, נוצרה דעת קהל בינלאומית הנרתעת מפני תפילת יהודים על הר הבית, משום שכביכול יש בה משום התגרות באמונתם ובפולחנם של אחרים, ויש בה משום פגיעה ב"חופש הדת והמצפון". דברים אלה הם חסרי שחר וטעונים בירור והבהרה, ולכך מיועדים הדברים הבאים. כמה מוזרה הטענה כי דווקא בבואנו להתפלל במקום הקדוש לנו ביותר, אנו כאילו פוגעים בדברים המקודשים לזולתנו. להפך, בבואנו אל המקום הקדוש כטיילים ותיירים, ללא מורא מקדש, אז אנו פוגעים בקדושתו, אך בבואנו אל המקום הקדוש הזה כדי להתפלל בו, אנו מתייחסים אל כל ההר מתוך מורא של קדושה, על ההר הזה ניבאו נביאי ישראל: "נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונישא מגבעות, ונהרו אליו כל הגויים", ועליו נאמרה הנבואה: "כי אז אהפוך אל העמים שפה ברורה, לקרוא כולם בשם ה'". עובדה היא - שהוכחה על ידי חוקרי היסטוריה חשובים - שבימי תור הזהב של מלכות האיסלאם התקיימו תפילות על הר הבית בבית כנסת מיוחד לכך - ברשות מנהיגי האיסלאם ומלכיהם ובעידודם. עם כל צערנו שאין אנו יכולים לבוא ולראות ולעשות חובותינו בבית בחירתנו, חלילה לנו ללכת בדרך של פגיעה בבני עמים אחרים, אך לא נוכל לסבול את גזלתם, הפקרתם ושעבודם של קדשינו אנו בידיהם של אחרים, משום כך גם אנו נבוא אל ירכתי ההר, לכשייקבעו התחומים המותרים, ונעמוד להתפלל עליו, זכותנו ההיסטורית לכך נקבעה במשך דורות, ואין אנו, בני אברהם יצחק ויעקב, יכולים ורשאים לוותר עליה. זה הכיוון להסברה הדתית והמדינית בשטח זה, תוך בירור ופירוט זכויותינו, שאינן ניתנות לערעור. קדושת הכותל משנית מן הבחינה הדתית והלאומית, ומן הבחינה ההלכתית, הר הבית הוא המקום המקודש ביותר לישראל, הר המוריה הוא הר העקדה, "ששכן עליו הענן" כאלף שנים לפני שנתקדשה ירושלים בכיבוש דוד. מאז, ובמשך כל הדורות, כוונו כל תפילות ישראל אל המקום הזה, אשר הוא המקום עליו נאמר; "עיניי ולבי שם כל הימים". כל יהודי, כאשר הוא עומד בתפילה, מכוון את גופו ואת לבו מזרחה - אל ההר הזה. כל בתי הכנסת היהודיים בעולם כולו, בנויים כך שהתפילות נישאות בכיוון זה - אל הר הבית ומקום המקדש. קדושת הכותל המערבי באה מכוחו של הר הבית, משום שהוא תוחם את ההר מבחוץ, ממערבו של מקום המקדש. כשהר הבית עצמו בידינו, לא מן הדין הוא שנתרפק רק על אבני הכותל הקדושות מבחוץ, אם אפשר למצוא דרך הלכתית ומעשית לנשיאת תפילה על הר הבית עצמו. הבעיה היא לקבוע מהו תחום הר הבית שאליו אפשר להיכנס בימינו, אחרי שנתמלאו תנאים יסודיים מסוימים, כגון טבילה במעיין או במקווה וחליצת נעלים, ומה הוא תחום מקום המקדש עצמו, אליו אסור לנו להיכנס על פי הדין כל עוד לא נטהרנו מטומאת מת. אני סבור שההגדרה ההלכתית והתיחום הפיזי ימנעו רבים מהעולים היום להר, ובהם בני תורה ושומרי מצוות, מכניסה שלא כדין למקום המקדש, המהווה עברה חמורה. קיים שטח שמותר להיכנס אליו טעות יסודית ורווחת היא הנטייה לתלות את שאלת הכניסה להר הבית כולו במחלוקת המפורסמת שבין הרמב"ם לראב"ד בדבר קדושת מקום המקדש בזמננו, כאילו הכניסה מותרת להר הבית רק לפי דעת הראב"ד, הסובר ש"קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא לעתיד לבוא". פשוט וברור כי מחלוקת זו נוגעת לשטח בית המקדש בלבד, כפי שהסברנו, ולא לשטח הר הבית כולו. נכון שדעתו של הראב"ד היא שבזמן הזה אין איסור כרת על הנכנס אפילו לשטח העזרה, אך הדעה שנתקבלה להלכה היא דעת הרמב"ם, שהאיסור החמור חל גם בזמן הזה, ושיסוד האיסור להיכנס לשטח העזרה הוא משום שאין אפשרות להיטהר מטומאת מת. לכן ברור שאין איסור זה מתייחס לשטח הר הבית כולו. לסיכום, אין חולקים על כך שקיים שטח בהר הבית, אשר אפשר לזהותו, שמותר להיכנס אליו גם בימינו - אחרי טבילה והיטהרות, בחליצת מנעלים, ובכל הכבוד הנודע מדיני מורא מקדש. האיסור הכולל שפרסמה הרבנות הראשית, נובע מכך שלא נתבררו ולא נתחמו במדויק שטחי הר הבית ושטח מקום המקדש. כמו כן לא הובטחה באופן פיזי מניעת המעבר מהר הבית למקום המקדש, ולא נקבעו סדרי פיקוח על עניין הטהרה של הנכנסים, ומניעת כניסתם של טמאים בטומאה היוצאת מן הגוף, אלה בעיות רציניות - טכניות ומעשיות - שניתן להתגבר עליהן למעשה. בעבר היה בית כנסת על הר הבית לגבי הרקע ההיסטורי: עיון במקורות היסטוריים, ובמחקרים שפורסמו בנושא זה, מראה כי היה קיים בהר הבית, כנראה בפינתו הדרומית-מערבית, בית תפילה ובית מדרש ליהודים, שנערכו בו תפילות במשך מאות שנים תחת שלטון הערבים, פרופ' בן-ציון דינור ז"ל הוכיח זאת על ידי בירור מקיף, וליבון מדוקדק וארוך של המקורות, במאמר שפרסם ברבעון "ציון" (שנת תרפ"ט, ספר שלישי, עמ' 54). הוא מצטט בין היתר מתוך מגילת המגלה של רבי אברהם בר חייא הנשיא (נפטר ד'תתצ"ה, 1135): "והרשו לישראל לבוא אל הר הבית ולבנות בו בית תפלה ומדרש, והיו כל גלויות ישראל הקרובים אל הבית עולים אליו בחגים ומועדים ומתפללים כנגד תמירים ומוספים". ממסקנותיו של פרופ' דינור יוצא שבית התפילה נבנה ברשיון החליף עומר, והיה ברשותם הגמורה של היהודים עד ימי החליף אל-מאמון. עם כיבושה של ארץ ישראל על ידי הפטימיים, נבנה הבית מחדש על ידי רבי פלטיאל, כנראה אישיות ידועה מאוד בדורות ההם, שאין בידינו כיום פרטים מלאים עליה, בית התפילה התקיים עד ימי הגזרות הידועות על יהודי ישראל בימי החליף הקנאי אל-חכים, ביום י"ז באב ד'תשע"ח (1018). לאחר תקופה קצרה חזרה ונתחדשה התפילה בבית הכנסת שעל הר הבית, ונמשכה למעשה עד תקופת הצלבנים והסלג'וקים. מאז כנראה לא נתחדש בית התפילה, והוא הלך ונשכח. הרמב"ם עצמו עלה והתפלל על הר הבית כנגד הטענה שלכאורה רק אנשים פשוטים ודלי עם, שהיו עמי ארצות, נכנסו להר הבית, מדברים כמה מקורות: עדותו של רבנו שלמה הכהן, ראש ישיבת גאון יעקב (הובא שם, עמ' 67), דברי רבנו מנחם המאירי בספר "בית הבחירה" למסכת שבועות (דף י"ט), דברי הרדב"ז בספר תשובותיו סימן תקצ"א, ובייחוד הדברים המעניינים והחשובים שמזכיר בעל "ספר חרדים", רבי אליעזר אזכרי (מצוות התשובה, פרק ג'), בשם רבנו משה מאור הגולה באיגרתו. היו שניסו לשער כי איגרת זו לא נכתבה על ידי הרמב"ם כי אם על ידי הרמב"ן. זו השערה שאינה מתקבלת על הדעת, בייחוד בשל נוסח הדברים "וביום שלישי בשבת, ארבעה ימים לירח מרחשון, שנת שישה ועשרים ליצירה (כנראה שנת ד'תתקכ"ו, 12 באוקטובר 1165), יצאנו מעכו לעלות לירושלים תחת סכנה, ונכנסתי לבית הגדול והקדוש והתפללתי בו, ביום חמישי, שישה ימים לחודש מרחשון". לשון זו מתאימה לסגנון הרמב"ם. פרופ' יחזקאל יהודה המנוח, שפרסם אף הוא מאמר גדול ומקיף באותו כרך של "ציון" על הכותל (עמ' 95־165), משער שהרמב"ם נכנס לבית הכנסת שהיה על הר הבית, אך מחוץ לחיל ולסורג, הוא "מקום המקדש", שלשיטתו של הרמב"ם, שהתקבלה הלכה למעשה עד היום, אסורה בהחלט הכניסה לשם. גם פרופ' יהודה מצטרף אפוא לדעתו של פרופ' דינור, שהיה בית תפילה יהודי קבוע על הר הבית. ראוי להזכיר כי קיימים גם מקורות לא יהודיים המאשרים עובדה היסטורית זו. מצווה עלינו לעלות בטהרה ובקדושה: לסיכום, הר הבית במובנו הרחב כולל את מקום המקדש ואת יתר חלקי ההר. אל מקום המקדש אין אנו יכולים עדיין לעלות ולראות. עדיין נתון הוא בידי אחרים, ומצפה לגאולה באחרית הימים, בה יתוקן עולם במלכות ש-די וכל יושבי תבל יתאחדו באמונה שלמה, כחזון נביאי ישראל. אל הר הבית במובנו המצומצם - מן החומות החיצוניות ועד החיל - מצווה עלינו לעלות בטהרה ובקדושה ובכל דיני מורא ההר[2], משייקבעו במדויק התחומים המותרים והאסורים. על הרבנות הראשית לישראל מוטל, דווקא בימים אלה, תפקיד היסטורי, ואנו מתפללים שתכריע את הכף לחיוב. הצעתנו המעשית היא להבטיח מניעת מעבר של יהודים מהשטח המותר לשטח האסור על פי ההלכה, על ידי בניית גדר או מחיצת זכוכית משוריינת, וכן להבטיח את טהרת הגברים והנשים, וכניסת כל אחד למקומו המיוחד, על ידי מינוי מפקחים ומפקחות, והכל בפיקוחה הקפדני של הרבנות הראשית לישראל, ובהסכמה בינלאומית ויהודית-ערבית, ברוח הנבואה: "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קודשי, כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים". [1] ביטאון "נקודה", אייר תשס"א, עמ' 17-21. גירסה זו נשלחה ע"י הרב שאר ישוב כהן גם לספר הזיכרון לכבוד הרב מרדכי פירון "ספרא וסייפא", בשנת תשע"ד. גירסה ראשונית למאמר זה פורסמה בעיתון 'הארץ', בסמיכות לסיום מלחמת ששת הימים, טז' אלול תשכ"ז, תחת הכותרת: 'הר הבית ומקום המקדש'. ואחר כחודש ב'הצופה' ט"ז תשרי תשכ"ח תחת הכותרת "לעלות ולראות". [2] בגירסה הראשונה של מאמר זה שהופיעה בעיתון ה'ארץ' בשנת תשכ"ז, סיומת המאמר שונה במקצת מהנוסח המופיע כאן וזה לשונה: ואנו מצפים להודעת כל הרשויות, ההלכתיות והמדיניות המוסמכות, כי כל המכשולים סולקו בדרך להקמת בית תפילה ובית מדרש ליהודים בהר הבית.