תודעה יהודית, הגות, חינוך ומשפחה
  www.shirat-rash.022.co.il
'שירת רש' - מאת הרב שי הירש
יום ש', יא’ בחשון תשע”ט
    דף הבית  |  יצירת קשר  |  הזמנת הרצאות למוסדות חינוך  |  למכון תורני תורת שלמה  |  להזמנת הלקט 'המחזיר שכינתו לציון'  |  להזמנת הספר 'עטרת שלמה' - חדש  
מדוע צריך 'ללמוד אמונה' ומה משמעות לימוד זה? - הרב שי הירש
09:49 (17/06/14) שי הירש

על לימוד האמונה ומהותו[1] שלום לכם, נפתח את לימודנו בשאלת בירור מקדמית: מי אמר שצריך ללמוד אמונה? יתרה מזאת, נראה כי ישנה אצל חלק מגדולי ישראל בדור האחרון, הדרכה נגדית שאין צורך בלימוד אמונה - אלא שיש להאמין אך ורק "אמונה פשוטה" בה'. כמו כן נטען כנגד לימודי האמונה, שיש כאן "ביטול תורה באיכות", מדוע לא להסתפק אך ורק בלימוד ש"ס ופוסקים? על מנת לענות על שאלות אלו, ננסה לנסח מספר שאלות נוספות שיעמדו בבסיס הלימוד ויעזרו לנו להבין אל נכון את מהותם ותפקידם של לימודי האמונה. ראשית נשאל: מהי אמונה? האם אמונה צריכה לימוד במובן העיוני? מהו היחס הנכון בין לימודי גמרא והלכה ללימודי האמונה השלמה או ניגוד? מהי מטרת לימודי האמונה? האם מגמת הלימוד היא לעזור לנו ללמוד יותר טוב גמרא או הלכה או לתת מוטיבציה ללימודים אלו? נתחיל מהשאלה האחרונה, קשה לתת כאן הגדרה מדויקת, אך נראה ע"פ מקורות שונים (למשל: "רצונך שתכיר את מי שאמר והיה העולם - למד אגדה, שמתוך כך אתה מכיר את הקב"ה ומידבק בדרכיו" – ספרי עקב) כי באופן הבסיסי ביותר מטרת לימודי האמונה היא יצירת "מפגש" של האדם עם רבש"ע דרך נשמתו שלו, וזאת, במובנה הרחב – נשמתו האישית הלאומית והתורתית. לימוד האמונה פועל על האדם ומראה לו כיצד להיפגש עם הרצון של רבש"ע, מלמד אותו את מובנה של הדבקות בה'. לימוד האמונה מפגיש את האדם עם המדרגות היותר פנימיות שקיימות בחיים. זהו חלק מיוחד בתורה - כמו שישנה סוגיה – "שור שנגח את הפרה", יש סוגיה שנקראת "דבר ה". ו"דבר ה'" זו סוגיה שצריכה לימוד... כריית האזנים ולימוד כיצד להאזין לדבר ה' זהו חלק שלם של תורה, חלק מיוחד שנקרא – "דעת אלוקים" - ידיעת ה'. ללמוד אמונה מובנו - להיפגש עם רבש"ע. לפתח ולשכלל את הנטייה האמונית הטבעית שיש בקרבנו פנימה. לעבד את הצימאון לאל חי ולחפור את האפיק בפני ביטויה של הנשמה. לעזור לאדם להתכוונן ולקלוט את דבר ה', להסיר את החסימות והמסכים בנפשו ולקנות את הגישה הראויה לקראת הפגישה, להיות "תלמיד הגון" ואז להיכנס לביהמ"ד. ע"י הגישה הראויה לזכות לכוון לאמיתה של תורה, לכוון לאמיתה של תורה, זה ללמוד תורה בקדושה ולראות את רבש"ע מתגלה כנותן התורה. "אנא נפשי כתבית יהבית" (שבת קה.). בכל נושא אפשר להיפגש עם שורש הדבר ואפשר להיפגש עם הגילוי שלו. כשאני לומד את הדין במקרה של "שור שנגח את הפרה" (בבא קמא פרק ה') - רבש"ע מדריך אותי כאן, במקרה הספציפי הזה מה לעשות, אבל לברר את מהותה של אותה פגישה עם רבש"ע דרך הסוגיה בגמרא לשם כך אני זקוק ללימודי האמונה, לצורך בירור עצם המפגש עם רבש"ע דרך התורה. איך זה קורה? כשבא אלי מקרה של שור שנגח את הפרה, אני אומר – כך וכך הדין ואני מכוון לאמת, אז המסקנה הזאת, החותם המעשי הזה, אומר שהמהלך שעשיתי נכון. הלימוד ההלכתי נותן לי את ה"כלי". הלימוד האמוני נותן לי את ה"אור". כשאני לומד גמרא, אני בונה לי את הכלי, אני "סוגר מעגל חשמלי". אך האם הנורה תדלק או לא, האם התורה תעשה עבורי "סם חיים" או "סם מוות" ח"ו, זה תלוי בגישה הכללית שלי לתורה, זה תלוי באמונה שאני לומד. בגישה שלי לתורה. מהו בעצם לימוד הגמרא? אני מסרטט את צורת הסוגיה במוחי, בונה את גדרי הדין, מגדיר את גבולות המקרה, חושב על תכלית המקרה הזה? – מה אני בעצם עושה כאן? בתהליך זה אני מחבר מציאות חומרית, זמנית, שולית, לרצונו של רבש"ע, הנצחי, הקיים, המוחלט. האלוקי. (מהר"ל, תפארת ישראל פרק יא') ולכן נוצרו כל אותם פרטי הפרטים של ההלכות. זה מה שאנו עושים בד"כ רוב הזמן. רוב הזמן אנו עוסקים במלאכת החיבור הזאת אל הנצח, אבל בלימוד האמונה אנו עוסקים בעצם הנצח, מהו החיבור הזה ומה מובנו? מה הדבר שאני עושה בעת לימוד הגמרא? מה המשמעות? מה העיקרון? איך העניין הפרטי של "השור והחמור" קשור למושג הכללי של הדבקות באלוקים. וזה מתרחש ע"י לימוד האמונה משום שמה שאני, כולי, נהיה יותר עניו, אז דבר ה' מופיע יותר בי וממלא אותי. ואחר כך כשאני לומד שוב את הסוגיה, אז הסוגיה הזאת, אני נפגש איתה כדבר ה'. פחות פניות שלי, פחות מסכים, פחות חיצוניות, אלא דבר ה' יכול להופיע יותר בי. ממילא גם הסברות שלי ל"שור שנגח את הפרה" יהיו מכוונות יותר לאמיתה של תורה. זה מה שכתב התנדב"א והובא ב"מסילת ישרים" בפרק יט: "כל חכם מישראל שיש בו דבר תורה ומתאנח על כבודו של הקדוש ברוך הוא ועל כבודן של ישראל כל ימיו ומתאווה ומצר לכבוד ירושלים ולכבוד בית המקדש ולישועה שתצמח בקרוב ולכנוס גלויות זוכה לרוח הקודש בדבריו וכו'. ולכן גם יכולתו של אותו ת"ח לכוון לפרטי ההלכות גדלה. ישנה פנימיות התורה, וישנם אברי התורה, וכולם שייכים לאחדותה של תורת ה' תמימה משיבת נפש, כל מה שאנו לומדים בהלכה ובגמרא זה אברים, כלומר איך היסוד הפנימי הליבי מתרחב ומתפשט. זה מה שלימוד אמונה עושה, הוא עוסק בלהטמיע בקרבנו את מה שאנחנו עוסקים בו. כשאנו עוסקים בגמרא, בהלכה, אנו עוסקים בדבר ה' באופן אינסטינקטיבי כיצד? אני קישרתי את פרה הזאת שאני לומד עליה למציאות אינסופית. בלי לדעת כלל שקשרתי אותה. איך? פסקתי את הדין שלה. אמרתי – "כשר", "טרף", "מותר", "אסור". כשפסקתי הלכה בעצם הפכתי את המקרה הספציפי הזה, הכביכול לא חשוב מצד עצמו, הפכתי אותו לביטוי של משהו אלוקי. כשאני לומד אמונה אני מברר איזה ביטוי אלוקי צריך להופיע במקרה הספציפי הזה שאני בררתי. בלימוד הגמרא אנחנו עושים עבודה, צוברים הרבה ידיעות, כמו שרשרת עם חרוזים. כל ידיעה שלנו, כל מקרה שלמדנו אנחנו מוסיפים עוד חרוז, עוד חרוז, פתאום אנחנו רואים שלפנינו אין אוסף חרוזים, אלא לפנינו ישנה שרשרת... אלו הם הלימודים האמוניים, הכלליים, הם נותנים ,את התוך, את המשמעות, את המגמה. הם נותנים לא רק את הכמות של הידיעות, אלא מגבירים באדם את היסוד האיכותי. ככל שאדם לומד יותר אמונה, ממילא השקידה שלו בגמרא, בהלכה, גדלה, כי דברי תורה פרים ורבים. ולימודי אמונה, כך כותב הרב קוק זצ"ל ב"אורות התורה", הינם המשקה, והלימודים ההלכתיים הינם המאכל. התפקיד של המשקה הוא לפרק את המאכל ולהביא את האנרגיה לכל חלקי הגוף. אולם אם האדם רק אוכל ולא שותה - זה לא בסדר. לימוד אמונה לא מועיל לאדם בנקודה פרטית, ללימוד אמונה יש מעלה גדולה מאוד, במה שהוא מקנה לאדם את הגישה הכללית לתורה. לא רק באופן פרטי, בהגברת המוטיבציה - אלא הוא מקנה את העמדה הנפשית הנכונה - כשאני אלמד תורה המגע שלי עם דברי התורה יהיה הרבה יותר מבורך - גם עבור הנפש שלי וגם עבור התורה. זה נקרא לימוד לשמה, כמו שמרן הרב זצ"ל מברר ב"אורות התורה" (פרק ב' סע' א') את הגדרת לימוד תורה לשמה בכך שאדם לומד תורה לשם התורה. להאדיר ולשכלל את התורה. התורה בנויה מאותיות, לאותיות התורה ישנה חיוניות. מעין "אטומים רוחניים" גם בנשמה שלנו יש אותיות והמפגש שבין חלקי הרוחניות שבנשמה ובין חלקי החיונויות של אותיות התורה יוצרות את אותה הפריה. (אורות ארץ ישראל פסקה ז') האדם מישראל קולט את אותיות התורה המעוררות את אותיות נפשו הפנימית, הוא רוצה להיות כזה, הוא מתרומם וגם התורה מתגדלת ומתברכת. לימוד אמונה לא רק מקנה לאדם גישה נכונה לתורה, אלא שעל ידי הלימוד שאדם לומד מתחולל באדם איזה שהוא שינוי פנימי. בספר ה"כוזרי" מתברר ש"להאמין בדבר" פירושו לחיות אותו (מאמר א', יא') כלומר לשכלל ולהופיע אותו בחיים, האמנה בדבר פירושה הוצאה מן הכוח אל הפועל, אני מאמן - כמו האומן את יצירתו וכמו האומן את חניכו, וכמו המקיים הנאמן את הבטחתו. וכן כוונתה של המילה "אמן" בתפילה היא: שהמברך אומר דבר אמת ושיאמנו דבריו במהרה. כשאני מאמין, אני חושף ומגלה ומנביע את פנימיותי, ומכיוון שנקודת היסוד שלי היא 'נשמה שנתת בי טהורה היא'. ממילא, ככל שאני יותר משכלל ומגדיל את ה"נשמה שנתת בי טהורה", ממילא היא יותר מופיעה בי - זו עוד מדרגה מצד הקדושה של האדם. יש בכוחו של לימוד אמונה, של פנימיות התורה לחשוף באדם את נקודת הקדושה שבו. זהו המפגש עם רבש"ע דרך נשמת האדם. כבחורי ישיבה, אנו צריכים ללמוד לימודי אמונה, גם אם הם בשלב הראשוני, 'מופשטים' ולא תמיד עוסקים ב'כאן ועכשיו'. וזאת, בדיוק כמו שאנו לומדים דברים רבים בש"ס ובספרי ההלכה שלא נוהגים כיום (כדוגמת- אוקימתות שלא נפסקו להלכה[2], רפואות חז"ל ומדעי הטבע שבש"ס, תקנות שבטלו ועוד) וזאת, משום שברגע שהעניינים הללו מצויים בחז"ל, אלו כבר חלקים מהתורה, שלומדים בהם לא מצד ה'נפקא-מינה' למעשה, אלא, להגדיל תורה, שדבר ה' ילמד, 'לשם התורה' שלא תהא כוהנת כפונדקאית. (כהסברת הדברים בספר 'נפש החיים' שער ד') הרב קוק באגרות הראי"ה מסביר כי קריאתו ללימוד ספרי הראשונים (כוזרי מורהנבוכים ועוד) אינה נובעת ממחשבה שבספרים אלו נמצאים תשובות לשאלות ששואלים כיום בני הודר, כי אם בהיותם חלק משמעותי מהשתלשלות תורת 'חובת הלבבות' בקרב האומה עד ימינו. ועל כן, כותב הרב ב'אורות התורה', כשם שאדם החפץ בחיים לא צריך להסביר לו מדוע לא להתאבד למרות שבחיים יש חלקים שאותם הוא פחות מבין, כך גם, אדם נורמאלי לא צריך להסביר לו למה ללמוד את כל חלקי התורה גם אם הוא לא מרגיש שייך לכולם. 'כְּשֵׁם שֶׁהָאָדָם הַבָּרִיא הוּא חָפֵץ חַיִּים, וְאֵינוֹ מֵחַפֵּשׂ עַל זֶה טְעָמִים וְהוֹכָחוֹת, אֲבָל הַחוֹלֶה בְּמַחֲלַת הַנֶּפֶשׁ, שֶׁהוּא קָרוֹב לְאַבֵּד אֶת עַצְמוֹ לָדַעַת, הוּא מוּטָל בִּסְפֵקוֹת עַל תַּכְלִית הַחַיִּים, כֵּן בַּעַל נֶפֶשׁ בְּרִיאָה הוּא אוֹהֵב אֶת הַתּוֹרָה וּמֶחְקָרֶיהָ מִלֵּב וָנֶפֶשׁ וְדָבָר אֶחָד מִן הַתּוֹרָה, אֲפִלּוּ מִדִּקְדּוּקֵי סוֹפְרִים, יָקָר לוֹ מִכָּל הוֹן, וְרַק כְּשֶׁנֶּחֱלֶה הַיְסוֹד הַנַּפְשִׁי יַגִּיעַ לוֹמַר שְׁמוּעָה זוֹ נָאָה וְזוֹ אֵינָהּ נָאָה.' (פרק ו', י') לאותיות התורה יש כח רוחני שמחיה אותן. זוהי השפעתה הרוחנית של המילה, התקשורת בין בני אדם גורמת לנו להפגש עם רעיונות, 'אידיאות' ולהיפעל מהם. גם הנשמה שלנו מורכבת מאותיות רוחניות, והמפגש הזה שבין חלקיקי הרוחניות בנשמה וחלקיקי הרוחניות בתורה יוצר הפרייה הדדית ('אורות', ארץ ישראל ז'). כך, אדם קולט מה שבא אליו כביכול מ'בחוץ' פנימה, מפנים את הרעיון, המשפיע על הרצון שלו וכתוצאה מכך הוא רוצה להיות 'כזה'... (בהרחבה, על כך 'חכמת הקודש הפועלת' – בתחילת ספר 'אורות הקודש') בהקדמתו ל'מוסר אבי"ך' אומר הרב, שכל אחד צריך לכתוב לעצמו ספר בעניני אמונה. כל כתבי הרב, מתחילתם ועד סופם הם קריאה גדולה ללמוד אמונה, ביחוד לת"ח צעירים, ובארץ ישראל על אחת כמה וכמה. במאמרו 'מעט צרי', (מופיע בהקדמת ספרו 'אדר היקר') מתאר הרב, מה ארע בעולם ההלכה ולעומת זאת, מה ארע בעולם האמונה. בעולם ההלכה כשהופיע מחלוקת היא גרמה להפרייה הדדית ולריבוי גוונים, כך, נוצר בית מדרש כזה, ובית מדרש אחר, שיטת לימוד כזו ושיטת לימוד אחרת... ואילו, אומר הרב, לא כך, ארע בלימודי האמונה. בתחום זה, 'עוד לא התנשאה (המחשבה) עד כה להבין גם-כן את אוצר הברכה המוכן מהתנגשות הכחות המחשביים כשהם נפגשים זה בזה במצב הניגוד' על מנת להביא ליצירת 'החותם הגדול של אחדות המחשבה, שמתמם את החזיונות המתנגדים בהפגשם על פני אופק המחשבה והרוח, שמכיר איך שהם מביאים ברכה לעולם'. מצב זה גורם לכך ש'כל אותם הספרים הנפלאים מלאי הענין, שכל כך התעמקו בהם גדולי הדורות בחבורם והפצתם, הם מונחים בקרן זוית, או נחשבים לספרי טיול, שמעיינים בהם בדרך ארעי, ועיון כזה איננו מביא כלל את תועלת המבוקש הכללי, להתכנסות המחשבות, לקישורן, התילדותן, ובנינן. אותם שהתפתחות המחשבה הכללית הביאתם למדה זו להיות גם הם צמאי רעיון ותאבי דברים חדשים וחיים, באין להם מן המוכן על אדמת ישראל מזון, מעדן ומבריא, מחובר מענפים שונים, מתוקן מפועלים החיים אתנו ומקובל על לב הדור החי, הנם מתרחקים, מתדלדלים ומתנודדים לכל רוח, שהמחשבה של האומה השולטת, שהם יושבים בקרבה, הולכת שמה, וההשפעה החוזרת מזה בקרבנו פנימה מביאה דאבון לב וחלישות חיל. וכל זאת באתנו מפני היראה הנפרזה מכל עיון ומחשבה, בחלקי התורה הנוגעים ללב המרגיש ולמח החושב, שצוחו עליה גדולי הדורות, ביחוד המקובלים. באגרת צ"ה, כותב הרב: 'כי הלא ידעתם, אחי הנעימים, שאם רק היה בכוחי לא הייתי פוסק אפילו רגע מלקרוא בגרון בקול גדול לכל עבדי ה' הנאמנים בבריתו, לכל לומדי התורה, בפרט יושבי ארץ הקודש, לתקן את המעוות האיום ולשוב אל החלק הנעזב באומה שהוא בית חיינו ודווקא עמו, ועל ידו, ישוקה עץ החיים של עסק התורה'. עד כאן, התייחסנו למישור של עצם לימודי האמונה, ותועלתם הרוחנית לבניינו של הפרט, ל'פלוני ואלמוני', אך האם לימודי האמונה ונחיצותם, מושפעים גם מהתקופה ההיסטורית, ממצב דור, ומהתמורות החברתיות? על אליה הנביא נאמר: 'והשיב לב אבות על בנים, ולב בנים על אבותם' (מלאכי ג') כל דור ודור זוקק את התשובה המיוחדת עבורו. אינו דומה דור באי הארץ לדור המדבר. הילקוט שמעוני (רמז תשס"ג) מסביר כי סמוך ליציאת מצרים, נצטווה משה רבנו להכות בסלע ('והכית בצור') על מנת שיוציא מים, אך בסוף בשנת הארבעים אסור היה לעשות כך אלא רק 'ודברתם אל הסלע'. והרחיבו בסוגיה זו המפרשים (שם). 'ועד דור ודור אמונתו' - בכל דור ודור, האמונה האלהית שרבש"ע מאמן ומנהיג בה את עולמו, מופיעה באופן שונה, ואינה דומה צורת הלבושים האמוניים של ימינו לאלו של ימי הבית השני וכך הלאה... 'דור לדור ישבח מעשיך' – ישבח, גם במובן של להשביח אותם, בכל דור ודור ענייני האמונה מתחדשים. וזאת, משום שדברי תורה הם פרים ורבים (חגיגה ג). התורה מתחדשת פשוטת צורה ולובשת צורה 'והיה אם שמוע תשמע' - 'אם תשמע - בישן, תשמע - בחדש'. אין הכוונה שצורת האמונה שונה לגמרי, אלא שישנו שינוי בדגשים, שינוי הכרוך בתפקידו של הדור הזה במסגרת התוכנית של 'קורא הדורות מראש' המובילה לשכלולו של עולם. למשל, מקומה של עבודת הקורבנות בבית המקדש לעומת תפילת הציבור בבית הכנסת. הרצי"ה זצ"ל, היה אומר שאדם שרוצה לדבר לדור אך לא עושה זאת בתוכן ובסגנון המתאימים לדור, דומה לאדם המנסה להסביר לתורכי בשפה היפנית. זוהי עוד מדרגה נוספת שקשורה להופעה של התורה בדור. כשתורה צריכה להופיע בדור, היא צריכה להופיע בהתאם לרמתו. כאשר אנו רואים שענייני אמונה המוסברים באופן שטחי, לא מתיישבים על ליבם של בני הדור, וכפי שניתן לראות ש'המחלה' העיקרית של הדור שלנו מקומה בחוגי האינטליגנציה, המלאה כפירה וחילון, ממילא, עלינו להסיק, שהתרופה למחלת הדור הספציפי שלנו היא לימוד עיוני, שיטתי, של ענייני אמונה. אין הכוונה כאן אך ורק כדי 'לפתור בעיות' אלא יש כאן עניין מהותי, הכפירה מורה על כך, שהצורך של התורה להופיע בגדלות ובשכלול, הינו קריטי, להמשך הופעתה במציאות. תורת ארץ ישראל צריכה להופיעה באופן שלם. ותורה שמופיעה באופן שלם – כוללת לימוד עיון, בקיאות, תנ"ך, מדרש, אגדה, שירה, וקבלה, זוהי תורה הכוללת כול. את הכול צריך ללמוד ולדעת. 'תורה חוזרת ללומדיה', תורה שחוזרת לארצה ולתפארתה, ועל כן אין היא יכולה להופיע באופן מצומק של דרושים בינוניים ופילוסופיה רצוצה (אגרות ראי"ה ח"א, רמ') אלא כתורת חיים תמימה ומשיבת נפש. מעשה, וטען הרדב"ז, רבה של צפת, שהיה גאון עצום בנגלה, אך לא עסק בפנימיות התורה, בפני הרב קוק זצ"ל, כי מספיקה לו אמונה פשוטה כמו זו של סבתו ואין הוא מבין מדוע צריך ללמוד זאת באופן עיוני כקריאתו של הרב קוק, ענה לו הרב קוק, שהוא בטוח אומנם, שסבתו הייתה אישה כשרה וצדקת אך 'אי אפשר להנהיג את כלל ישראל עם השכל של הסבתא'. (הסיפור מופיע בחוברת 'לשלושה באלול') נסביר קצת יותר את תפקידם של לימודי האמונה בהתחדשות הופעת התורה בדור. המציאות בנויה ממדרגות ולכל מדרגה במציאות יש את התכונות שלה. לימודי אמונה הם לימודי הלב, לימודי המוח. זו הבנת תאי היסוד של הקיום, מה שכולל את כל מחזור החיים של האדם, וישנם לימודים אחרים שהם בבחינת האיברים - הכליות, הטחול, הריאות וכו'... כל איבר והתפקיד שלו, אבל עיקר חיותו של האדם היא הנפש המזרימה את הדם בגוף. "כי הדם הוא הנפש" ואם היו דורות רבים שבהם למדו אך ורק את "תורת האיברים" – התורה המעשית, אך לא את "תורת חובות הלבבות" את חיוניות התורה, אז "זועק" על כך ספר הזוהר. על אותם ש "עבדין לאורייתא יבשה" (תיקוני זהר, תיקון ל' ד"ה נתיב תנינא) – אותם שהופכים את התורה להיות יבשה, ואז כאשר העולם יוצא מחשכת ימי הביניים של שליטת הדת הנוצרית, אל עבר הקדמה, התורה מזוהה עם החידלון והמוות, עם הניכור לכל גילויי יצירה, עם הקיבעון וההתאבנות ועם דיכוי כוחות החיים. כל זאת בגלל שלא נלמדו במהלך אותם הדורות לימודי האמונה ולכן לא הייתה אותה ההתחדשות והפריה של לימודי האמונה ועל כן כל מה שנשאר לאנשי הדת לעשות לנוכח הכפירה והחילון המתפרצים בדור הוא לאיים, להפחיד, לקטרג, להלחם, ולהיאבק בצורה מרירה וצינית על דעותיהם. וכך כותב מרן הרב קוק זצ"ל (אגרות הראי"ה ח"ב רלב-רלג): "והדור הזה הלקוי כל כך במחלת הכפירה, שהיא רפיון האמונה, האם אין לנו יסוד לומר שלתשועתו אנו צריכים להרבות בתורת האמונה? וכל זמן שהאורתודוקסיה אומרת בעקשנות דוקא, לא, רק גמרא ופוסקים לבדם, לא אגדה, לא מוסר, לא קבלה ולא מחקר, לא דעת העולם ולא חסידות, ועם כל זה אנכי אחזיק את מלחמתי נגד כל הקמים עלי מעברים; הרי מדלדלת את עצמה. וכל האמצעיים שהיא לוקחת בידה להגן על עצמה, מבלי לקחת את סם החיים האמתי, אור התורה בפנימיותה, הם לא לעזר ולא להועיל. והיא מתמלאה ע"י זה בקצף אין-איל, ומתמלאה מחשבות של משטמה ומדנים, גם בינה לבין עצמה. וכחה הולך וכשל"... ומזה באה התוצאה של הצמצום המקוצף, שכל תיקון עולם, וכל כח חיים מתגלה, הכל הוא נראה לה כבא לבלע אותה, להוריד עז מבטחה" זו היתה קריאתו הגדולה של מרן הרב קוק צ"ל ללימודי אמונה לפני כמאה שנים, אולם, כבר קדמו לרב זצ"ל, קריאותיהם של רבים מגדולי ישראל לשוב אל לימודי האמונה. בדורות שלפנינו, היה זה הרמח"ל, אשר בהקדמת ספרו, 'מסילת ישרים' (ובמיוחד במהדורה הראשונה של הספר, המכונה: 'מסילת ישרים - סדר הויכוח') מתאם מצב עגום שבו: 'ותראה, אם תתבונן בהוה ברוב העולם, כי רוב אנשי השכל המהיר והפקחים החריפים ישימו רוב התבוננם והסתכלותם בדקות החכמות ועומק העיונים איש איש כפי נטית שכלו וחשקו הטבעי. כי יש שיטרחו מאד במחקר הבריאה והטבע, ואחרים יתנו כל עיונם לתכונה ולהנדסה, ואחרים למלאכות. ואחרים יכנסו יותר אל הקדש, דהיינו, למוד התורה הקדושה. מהם בפלפולי ההלכות, מהם במדרשים, מהם בפסקי הדינים. אך מעטים יהיו מן המין הזה אשר יקבעו עיון ולמוד על עניני שלמות העבודה, על האהבה, על היראה, על הדבקות, ועל כל שאר חלקי החסידות. ולא מפני שאין דברים אלה עקרים אצלם, כי אם תשאל להם, כל אחד יאמר שזהו העיקר הגדול. ושלא ידומה חכם, שיהיה חכם באמת, שלא יתבררו אצלו כל הדברים האלה. אך מה שלא ירבו לעיין עליו הוא מפני רוב פרסום הדברים ופשיטותם אצלם שלא יראה להם צורך להוציא בעיונם זמן רב. ולא ישאר לימוד הדברים האלה וקריאת הספרים מזה המין כי אם אצל אותם שאין שכלם כל כך דק וקרוב להיות גס, שאלה תראה אותם שוקדים על כל זה ולא יזוזו ממנו, עד שלפי המנהג הנוהג בעולם כשתראה אחד מתחסד לא תוכל לימנע מלחשוד אותו לגס השכל' לקריאתו זו של הרמח"ל, קדמה במאות שנים, הקדמתו המפורסמת של רבנו בחיי, לספרו 'חובת הלבבות', בה הוא מברר באריכות את חובת לימודי האמונה ואת קדימתם האיכותית על פני הלימודים המעשיים, ומבכה מרה את ההתעלמות מהם בקרב חוגים תורניים נרחבים, וכך כתב שם: 'כיון שקוטב המעשה ועמודו בנויים על כוונת הלב ומצפונו, ראויה שתהא חכמת מצוות הלב קודמת בטבע לחכמת מצוות האברים'. וכך היתה דרכו בקודש של רבנו הרמב"ם, אשר בכל מקום שיכל לברר ענייני אמונה - עשה זאת. מקור מובהק לכך, מצוי בסוף 'פירוש המשניות' לרמב"ם על מסכת ברכות. הרמב"ם מרחיב שם בהבדלים האמוניים שבין כת 'הצדוקים' לכת 'הביתוסים', ואומר, שבפירושו ל'פרקי אבות' ירחיב על כך יותר, ומבקש מהקורא שלא 'יקפיד' עליו, על ש'גלש' לעסוק בענייני אמונה שאינם קשורים באופן ישיר להבנת המשנה הנוכחית, וזאת - 'כי יקר בעיני, ללמד עיקר מעקרי (בתרגום הרב קאפח: יסוד מהיסודות) האמונה, יותר מכל אשר אני מלמד'. אולם, יש אכן לשאול, מדוע באמת לא למדו 'לימודי אמונה' בכל הדורות? מדוע קולות אלו של גדולי ישראל לא פעלו את פעולתם וגרמו למצב רוחני אחר בכלל ישראל? והרי אין לך שום דבר מקרי בהנהגת ה' את עולמו בכלל, ובוודאי בהנהגתו את עמו ישראל בפרט (מהר"ל)?! כדי לענות על שאלה זו, ננגיד בין שני מצבים: 'מצב הבריאות' (העידן הנבואי) ו'מצב החולי' (תקופת הגלות). נתחיל ב'מצב הבריאות', האם בתקופת הנבואה למדו 'אמונה'? בזמן התנ"ך (עידן הנבואה הקדומה) לא צריך ללמוד אמונה משום שכל המציאות היא אמונית, נבואית המשקפת קשר עם רבש"ע בכל רבדי החיים והחברה, ולא אך ורק בצד השכלי ראציונאלי כבתקופת הפילוסופיה היוונית ('הזמן המדעי' החדש, מימות היוונים ועד ימינו). כשמציאות החיים שלנו היא כולה אמונית, כולה 'חלות הענין האלהי' על 'ישראל עם קרובו', קיימת דביקות בה' והשראת שכינה, מתהלכים ביננו נביאים ואנו רואים את פלא הקורבנות בבית המקדש, והרובד הסגולי מאיר יותר מההשתדלות הבחירית, אזי, לא צריך ללמוד לימודי אמונה באופן טכני, אלא פשוא לחיות את החיים 'איש תחת גפנו ותחת תאנתו'. זוהי דביקות עליונה בה' בעצם החיים. לעומת, לימוד תכנים אינפורמטיבים המראים על נתק מספירת חיים, הם מעידים על חסר. משום שדבר שאני מדבר עליו, או שאני לומד עליו זה אומר שאני לא חי אותו. (הרחבה בפירוש הרש"ר הירש 'אז הוחל לקרוא בשם ה') בתקופת התנ"ך אין 'מקצוע תורני' שנקרא 'לימוד אמונה', משום שכל החיים הם חיי אמונה. כל החיים הם 'דעת ה'' 'ויראת ה', יש נבואה ומקדש וקורבנות, שאלות אמוניות היו אז בעיקרן שאלות קיומיות (כדוגמת ספר איוב, או תורת הגמול ביחזקאל) ולא פילוסופיות. גם האתיאיזם לא היה נפוץ אז, הן בקרב הגוים ובוודאי בקרב ישראל. לעומת תקופת בריאות זו, התנכי"ת, הרי שבגלות סיבת חוסר לימוד אמונה היא הפוכה בתכלית. בגלות עם ישראל לא קיים כעם הוא מכונה 'שארית יעקב' (ישעיהו) 'ועצמות יבשות' (יחזקאל) לחלוחית החיים אבדה, והבניין הרוחני מתרכז בהעמדת העצמות שלא ירקבו, כלומר, בארבע אמות של הלכה בלבד (כדברי הגר"א הפורסמים בהקדמת פירושו לספרא דצניעותא). לימודי האמונה, בסופו של דבר, קוראים תיגר על המציאות הגלותית והם עוסקים בהרחבה בהנהגת השם את עולמו ובהבנת התכלית של ההיסטוריה האנושית. ההוה הלקוי עומד בסתירה מובהקת לתכלית זו ועל כן ישנה סכנה אמונית של עיסוק ציבורי נרחב בלימודי אמונה. ועל כן, בתקופת הגלות רק יחידים למדו את תורת הנסתר והחזיקו את תקוותיו הכמוסות של כלל ישראל 'תורת נסתר' מברר לנו הרב (ב'אגרות', ובשתי הפסקאות הראשונות בספר 'אורות') בעומק העניין, זה לעסוק בענייני הגאולה והישועה ('מעשה מרכבה'). אם, כל העם היה עוסק בתורת הנסתר בזמן הגלות אז מהר מאוד עם ישראל היה עומד בפני סכנה קיומית, ח"ו, משום שמיד הם היו מתחילים למרוד בגויים, והגויים היו הורגים אותם ,ח"ו, כמו שעשו בשבט אפרים שטעו בחישוב הקץ ויצאו ממצרים קודם הזמן ונפלו בדרכם לארץ. גם המרד הגדול ברומאים נבע כתוצאה מחישובי הקץ של חכמי ישראל (כדרשת רבי עקיבא על בר כוכבא 'דרך כוכב מיעקב' וכדברי הרמב"ם בהלכות מלכים פרק יא') לצערינו הרב, עד היום חלקים מסוימים ביהודי אשכנז, מרגישים הסתיגות אינסטנקטיבית מלימודי אמונה, תנ"ך ופנימיות התורה, כתוצאה מפעילותו של ש"ץ שר"י ('משיח' השקר), וממשיכי דרכו, והם, הם הדברים. אם למודי נסתר ולימודי אמונה, שעיקרם הוא 'להביא לימות המשיח' ו'לתיקון העולם', היו נפוצים באופן נרחב בזמן הגלות, הדבר היה עלול לגרום להרס גדול. לכן, רבש"ע יצר איזה שהוא ריחוק נפשי, מתחומים אלו בקרב ההמון, וגרם להם לפנות אך ורק ללימודי הלכה מפרכים, ועל מנת להרוות את צימאונם הנפשי, היו מסתפקים בלימוד ספרי מוסר ודרוש, ואגדות חז"ל באופן מוסרי. נסיים בדברי מרן הגר"א שפירא זצ"ל (הכ"מ), לג' אלול, יום פטירת מרן הרב קוק זצ"ל, אשר ראו אור בספרו, "עת לכל חפץ": "הרב זצ"ל הורנו שלימוד תורה חייב להיות משולב בלימוד אמונה...ויסוד לדבר בדברי הגר"א (תוספות מעשה רב, דף כא'), שציווה שילמדו בספר הכוזרי הראשון שהוא קדוש וטהור ועיקרי אמונת ישראל ותורה תלוין בו."... (שם, מא') "כדי שאמנם יוכלו חכמים לפתור את בעיית הדור, אין זה מספיק שהם יהיו בקיאים בשו"ע. כדי לפסוק הלכה בנושאים אלו צריך לאסוף את כל מה שכתוב בתורה - גם בבבלי וגם בירושלמי, גם במדרשים, גם בזוהר, ומתוך כל זה להכריע כיצד לנהוג. זה תחום שקשור רבות גם לחלק האמונה בתורה. כך הוא בכל דור ובמיוחד בדור האחרון שהסיבוכים והבעיות שבו הם כ"כ רבים. זה דור שרשעים וצדיקים משמשים בו בערבוביא. גלות וגאולה משיקים זה לזה ויש צורך להכריע בין אחדות לפירוד ולפתור תסבוכת גדולה של בעיות בכל יום ויום....(שם, לד'-לה') בהצלחה רבה בלימודכם! [1] מתוך לימוד משותף עם בחורי שיעור ג' בישיבה קטנה 'מורשה' ירושלים, טבת, התשס"ח. דברים שבעל פה. [2] בהקשר לכך, נזכיר כי בעלי המוסר שואלים: איך זה שהאחים לא 'עלו על כך' שיוסף הוא המשנה למלך. איך הם לא ראו?! והרי הוא מושיב אותם בדיוק לפי סדר הלידה ואומר לבנימין לך אין אמא תשב לידי...וכו', והם משיבים: פשוט מאוד, כי לא הייתה להם 'הוא אמינא'. אם אין 'הוא אמינא', גם אין מסקנה...