תודעה יהודית, הגות, חינוך ומשפחה
  www.shirat-rash.022.co.il
'שירת רש' - מאת הרב שי הירש
יום ה', יז’ בסיון תשע”ט
    דף הבית  |  יצירת קשר  |  הזמנת הרצאות למוסדות חינוך  |  למכון תורני תורת שלמה  |  להזמנת הלקט 'המחזיר שכינתו לציון'  |  להזמנת הספר 'עטרת שלמה' - חדש  
סיכום שיחה שנאמרה בפני תלמידים בישיבה תיכונית. - הרב שי הירש. שיחה זו זכתה לקבל את הסכמת הגאון הרב משה צוריאל שכתב: '...קראתי בתשומת-לב דברים נפלאים שקבצת והסברת בחוברת "שמירת הברית בדורנו" ואני סבור כי חובה רבה לפרסם אותו בין כל אוכלוסיות הנוער, בני תורה..."
10:48 (17/06/14) שי הירש

על 'שמירת הברית' בדורנו/ הרב שי הירש[1] שיחה שנאמרה בפני תלמידים בישיבה תיכונית[2]להורדת הקובץ - לחץ שיחה לנוער על שמירת הברית בדורנו-הרב שי הירש.pdf א. 'דור אחרון' ושיבת הנבואה. אנו נמצאים כעת במקום מיוחד, בטבריה, עיר המים, רציתי שנעסוק קצת בענייני טהרה, ו'הבא לטהר מסייעין אותו' (יומא לח:). אומנם, כל ארץ ישראל מקודשת היא, אך נהוג לומר, שישנן ארבע ערי קודש, ירושלים היא 'עיר האש' והמקדש, צפת, 'עיר הרוח' והשאיפות הנשגבות, חברון, 'עיר העפר' והדבקות באדמה, ואילו טבריה, היא 'עיר המים' והטהרה. זהו המקום המתאים להרבות בו טהרה, ולזכור שדרכם של המים שהם מניחים את המקום הגבוה וזורמים דווקא אל המקום הנמוך, כך הם גם דברי תורה שלא משתמרים אלא במי שרוחו שפלה. כמו כן, במים יש חיוניות, יש בהם נביעה פנימית ורעננות, יחד עם שמחת חיים וצהלה וכך גם עלינו לגשת ללימוד התורה, בדיוק באותו האופן. מעולם, בכל תולדות עמנו ועד עצם היום הזה, לא ניצב בפני נער יהודי בגיל העשרה, אתגר רוחני כפי שניצב בפני נער מתבגר, דתי, היום. ניתן לקבוע ברמה גבוהה של וודאות, שלא היה ניסיון כזה בכל הדורות שלפנינו. הניסיון של הדור האחרון מבחינה רוחנית הוא 'שמירת ברית קודש', כך מובא במקומות רבים[3]. בעבר הרחוק וגם הקרוב, אדם שרצה לעבור על עבירה מתחום העריות היה נזקק בדרך כלל למאמץ גדול כדי לעשות זאת, גם על מנת לחטוא בחדרי חדרים היה נדרש מאמץ עקרוני. ענייני ניאוף וזימה נחשבו לתאוות אסורות שאדם מן הישוב מובדל ומופרש מהם ואדם ישר וירא שמים היה מסוגל לקיים את ההלכות הקשורות לתחום זה בהשקעת מאמץ סביר. לעומת זאת, בדורות האחרונים, בעקבות שינויים רבים בחברה ובתרבות הכללית ובמיוחד עקב התפתחות המדיה הוויזואלית, המצב השתנה שוני מהותי. הנורמה המקובלת כיום גם בקרב חוגים דתיים שונים היא, לראות בהקפדה על הלכות צניעות וקדושה כחומרות הנוגעות ל'יחידי סגולה' ואילו בהליכה אחר שרירות הלב[4] – כבריאות וכנורמליות[5]. מצב זה, עלול לגרום לחולשת לב פנימית לאותו 'חיל אשר נגע אלוהים בלבבם' (שמואל א', י',כו') אשר מנסה ללכת על פי 'דבר ה' – זו הלכה' (שבת, קלח:) חרף הקשיים הסביבתיים והפנימיים. לאותם נערים יקרים וחביבים אנו רוצים לומר כמה מילים, שאנו תקוה שייסעו להם להשיב אל לבבם את הדרכת התורה. ראשית, ננסה להתבונן על פשר השינוי ביחס לענייני עריות שעליו עמדנו לעיל. ישנה מסורת עתיקה המקובלת באומה[6], כי סמוך לביאת המשיח תתחדש הנבואה, ואכן, רבים וגדולים מבין המקובלים שבחכמי ישראל בדור האחרון[7] ראו את דורנו, דור ה'אתחלתא דגאולה', כדור שיבת הנבואה[8]. היעד של שיבת הנבואה, הוא אשר גורם לכך שמתעוררים מחדש בימינו, 'יצרא דעבודה זרה' שמובנו – תגבורת כוחות החיים באופן לא מרוסן ו'יצרא דעריות' שמובנו – תגבורת מיוחדת בענייני עריות[9]. בשונה מתפיסה אמונית פשוטה, המבוססת אך ורק על הצד הגלוי של המציאות[10], והמזהה בהתעוררות יצרית זו, אך ורק ביטוי להפקרות ולירידת הדורות, הרי, שמבט פנימי יותר[11], המבוסס על הבנת תהליכי העומק של פנימיות התורה והנהגת ההיסטוריה ע"י רבש"ע, 'קורא הדורות מראש' (ישעיה, מא', ד'), מזהה כאן מגמה אחרת, 'תת קרקעית', החבויה בתוך המגמה הגלויה, והיא תכליתה של אותה התעוררות יצרית ומתרחשת באמצעותה, 'כי יבוא כנהר צר – רוח ה' נוססה בו'[12] (ישעיהו נט', יט'), 'והיה על מצלות הסוס – קודש לה'' (זכריה יד,כ'). מבט זה מלמדנו כי ההתעוררות היצרית בתקופתנו נובעת מתוך שהגיע העת, שבה, על עבודת ה', לצאת 'מן המיצר', מן הצמצום ה'מחניק'[13], שבו הייתה שרויה במהלך ימי הגלות[14], ולשוב למקום הראוי לה, 'מרחביה'[15]. כל זאת, בנאמנות להדרכת חז"ל (משנה ברכות, פרק ט'): 'ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך...' – היינו – ב'שני יצריך, ביצר הטוב וביצר הרע'. זהו החידוש המיוחד של תקופתנו ואכן, זוהי תורה רחבה, המזקיקה לימוד והעמקה בשאלה: כיצד עובדים את ה' עם 'שני היצרים'? עם הגוף[16] וכל כוחות החיים ולא מסתפקים אך ורק בצדדי השכל הטהור והשאיפות הרוחניות והמוסריות. תורה רחבה זו, 'תורה דלעילא', נתבעת מבני הדור החדש, 'דור הגאולה', הנקראים לדעת ל'הפוך חושך לאור ומר למתוק[17]'. וזאת יש להבין, אדם הנטול כוחות חיים לא יכול לעבוד את ה' כראוי. אדם שלא חשק באהבה כלל[18], או אדם שלא מצא את עצמו מתמודד מול היכולת למשול ברוחו, להיות 'טוב ארך אפיים מגיבור ומושל ברוחו מלוכד עיר' (משלי, טז', לב') ו'להרגיז יצר טוב על יצר הרע' (ברכות ה.) מה הוא יכול להבין באהבת ה'?! מה הוא מבין ב - 'וארשתיך לי לעולם'?! (הושע ב',כא') או ב'אוזר ישראל בגבורה'?! ובאמת, קטונתי לדבר בפניכם בדברים העומדים ברומו של עולם, אך 'אוי לי אם אומר ואוי לי אם לא אומר' ואני מדבר בפניכם 'לא מפני שיש בי כוח לדבר אלא מפני שאין בי כוח לדום', בראותי את המבוכה הגדולה שבה בני הנוער שרויים נוכח התמודדות זו. ב. 'ה' שפתי תפתח' ו-'דאגה בלב איש ישיחנה': אפשר וצריך, לעסוק בנושא זה משתי בחינות. אפשר לדבר על 'סור מרע' ואפשר לדבר על 'עשה טוב'. אך לפני כן, צריך להזמין את ה' להיות אתנו, עלינו לפנות אליו ולבקש ממנו להיות שותף אתנו בתהליך דרישת אלוקים שהרי 'יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ואלמלא הקב"ה עוזרו, אין יכול לו' (קידושין ל:). כדי לחיות חיים רוחניים, אני חייב להיות בקשר מתמיד עם ה'. קשר זה נבנה בעמל של לימוד תורה, בהשתפכות הנפש של תפילה, ברצינות ובכוונה של יראת שמים, בחדוה ובשמחה של דיבוק חברים, באהבת חסד של עזרה לזולת, בעוז ובתעצומות של אהבת ישראל, במסירות נפש על ארץ ישראל ובישוב הדעת של שימוש תלמדי חכמים - כך נבנה קשר אמתי עם ה'. ללא קשר זה, האדם עלול להימצא בסבך רוחני שבו אין לו סיבה לקום מהמיטה בבוקר, מחמת ייאוש, עצבות ודיכאון ומתחושת שעמום וחוסר ערך. כל אלו, הם תחלואים נפשיים נפוצים ביותר כיום. נסביר את הדברים קצת יותר. בדור הזה כאמור, אני לא צריך להיות להוט אחר עריות או להיות חוטא באופן קיצוני, בכדי להגיע למחוזות מורכבים וקשים מבחינה נפשית ורוחנית, אשר לעיתים רבות, לא יהיה בכוחי לצאת מהם בכוחות עצמי. אדם רגיל מן הישוב יכול למצוא את עצמו בקלות רבה ו'בלחיצת מקש' במקומות שמהם הוא לא יוכל לצאת לבדו. אם אני לא אשתף את ה' בהתמודדות הזו אני יכול להישאר לכוד במכמורות החטא. בהיותי בודד, במקום נפשי, נסתר וסודי זה, אני זקוק לעזרה רוחנית, עלי לשתף 'כוח גדול' ממני בהתמודדות. 'כוח' זה, תפקידו, לעזור לי לפנות אל מקור ה'כוחות' כולם, אל רבש"ע, באמת ובלי פניות. לשם כך, עלי למצוא חבר או ידיד לשם שיחה בענייני עבודת ה', ולהתייעץ עם רב בעניינים אלו. רק כך, אוכל לכוון את עצמי לחוף מבטחים, בלי הונאה עצמית[19] שאני כבר 'יכול להתמודד לבד' ולא זקוק לה' שיהיה בעזרי. עצה זו, אינה חדשה כלל. כבר בזמן חז"ל, התנאים הקדושים, אשר עליהם נאמר: 'קטן שבכם מחייה מתים[20]' ואחריהם רבותינו האמוראים, מצאנו שהם העידו, ברמה גבוהה של נקיות עצמית, על התמודדויותיהם עם 'יצרא דעריות', וזאת, בדברים אשר נקבעו בתלמוד הבבלי לדורות. מי לנו גדול מאביי, ראש ישיבת פומבדיתא ומענקי הדורות, אשר הנחה את בני ביתו 'שמרני מפני בתי, מפני כלתי' (קידושין פא:)[21], ורבי עמרם החסיד, הזועק בקול גדול 'אש בבית עמרם' כאשר היה נתון במאבק כביר עם יצר העריות (שם). וכבר ברך רבן יוחנן בן זכאי את תלמידיו: יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם' (ברכות כח:) וכי לא כך נאמר 'ומוטב שאקרא שוטה כל ימי, ואל אהיה רשע שעה אחת לפני המקום?!' (משנה, עדויות, ה', ו'). אנו חייבים לשתף את הזולת בענייני עבודת ה' שלנו[22], רק כך ניתן להתמודד באופן נכון, מבלי ליפול ברוחנו. נזכור גם, שהתמודדויות אלו של חז"ל[23], התרחשו בימים שבהם אומות העולם ,באופן כללי, היו 'גדורות בעריות' וצניעות בסיסית נשמרה בחברה הכללית, ולמרות זאת, חז"ל לא התביישו למנות לעצמם שומרים ומזכירים קל וחומר - אנחנו. נעלה נקודה תועלתית נוספת בשיתוף ובשיחה עם חבר בעבודת ה'. מחקרים רבים שנעשו בתחום המדיה האלקטרונית, מראים על השפעה הרסנית של רשת האינטרנט על יחסם של בני נוער לתחום האישות והמיניות. על כן, אסור לכם להיות תמימים! כשאתם קוראים מאמר או ידיעה ברשת, עליכם לדעת מי הוא הכותב ומהי השקפת עולמו, מה מטרתו ולאן הוא רוצה להוליך את קוראיו. יש לדעת, שמסירת מידע וקביעת עמדה נפשית ביחס אליו הולכים יחדיו. ברשת האינטרנט דברים שהם חריגים ביותר עלולים להפוך לנורמה מקובלת וכאשר מגיעים אחר כך הצעירים לחיי משפחה, לפתע, צצים להם כל דמיונות מעוותים שמקורם בדברים שנצפו ברשת. זכרו נא את הדרכת חז"ל (אבות ב, ה): 'לא הביישן למד'. עדיף לשאוב את ידיעותיכם בתחום הזה, מפי מחנכים או מדריכים שאתם נותנים בהם אמון ולא מ'בורות נשברים אשר לא יכילו המים'. אם יש לכם שאלות בנושאי ההתבגרות, על השינויים המתחוללים בגופכם, או על תהליכים נפשיים שאתם עוברים, עליכם לשאול ולדבר על כך עם דמות מוסמכת, אל תניחו למדיה בלתי מבוקרת, לעצב את השקפת עולמכם בתחום יסודות חיי המשפחה. ג. ב'חזרה לחיים' עם 'יצרא דעריות' ועמידה בניסיון: מהי ההשלכה החינוכית והרוחנית של היסודות הרוחניים שאותם ראינו כעת? ראשית, העברת מוקד ההתמודדות הנפשית בחזרה אל החיים ולא בבריחה מהם. בני ה'דור אחרון' אינם נמדדים אך ורק ביכולת המקדמית שלהם להתגבר על היצר כבכל הדורות, אלא, ביכולת שלהם לא ליפול ברוחם גם אם ארעה להם נפילה רגעית. 'תשתפכנה אבני קודש בראש כל חוצות, בני ציון היקרים המסולאים בפז..' (איכה ד', א') וכך מובא בספר 'צדקת הצדיק' (אות מג') מאת האדמו"ר הקדוש רבי צדוק הכהן מלובלין זצ"ל: "פעמים יש אדם עומד בניסיון גדול כל כך עד שאי אפשר לו שלא יחטא...ובזה הוא נחשב אנוס גמור דרחמנא פטריה, וגם בהסתת היצר בתוקף עצום שאי אפשר לנצחו שייך אונס...יש יצר הרע גדול כזה שאי אפשר באדם לכופו, והוא אונס גמור ואין בזה עונש אף דעשה איסור כיון דהיה אנוס. אבל, האדם עצמו אינו יכול להעיד על עצמו בזה, כי אולי עדיין היה לו כוח לכוף היצר[24]. על מנת להבין דברים מופלאים אלו של ר' צדוק, נשאל עצמנו: מדוע אדם נמשך כל כך בטבעו אל יצר העריות? כותב על כך מרן הרב קוק: "יצרא דעריות יוכל ללפף (לאחוז) את האדם יותר עמוק מהשורש של קישור החיים שלו עצמו, מפני שהוא נעוץ בנטיית המשך החיים של הדורות כולם. ולעומת זה בקדושה יכולים לעלות על ידי קדושת הברית למדרגת דוגמא של צדיק בכל הדורות". (אורות הקודש, ח"ג, 'תקון הברית והרצון') ישנה רק שאיפה אחת יותר חזקה בחייו של האדם משאיפתו לחיות והיא - שאיפתו להחיות, ליצור חיים ולהיות שותף לקב"ה במעשה בראשית, "והייתם כאלוקים..". הנטייה המינית, היא תרגום של הרצון של האדם להיות נצחי, כרבש"ע, להידבק בה' ועל כן ,מבחינה רוחנית, האדם משתוקק מאוד לעניין זה. כמו כן, רבש"ע, 'אשר יצר האדם בחכמה', ברא את האיש באופן כזה שיציאת שכבת הזרע מגופו כרוכה בתחושת נעימות. כך יוצא, שהנאה זו מחזקת ומסייעת לטבעו האנושי הכללי של האיש להעמיד תולדות. אך מה עושה התרבות המערבית? היא מנתקת את המיניות מהילודה וגורמת בכך לשעבוד מוחלט ולהנאה נרקיסיסטית[25]. לעומת זאת, 'והתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך' (תהילים לז', ד'), העונג ביהדות כרוך במילוי החובה, 'האדם לא נברא אלא להתענג על ה[26]'' וזוהי 'חובתו בעולמו'[27]. האיש חייב כלפי אשתו במספר חיובים, 'שארה כסותה וענתה לא יגרע' ואכן, גם חובת קיום מצוות פריה מוטלת על האיש ולא על האישה[28]. אדם החי בעידן שבו לעיתים 'הסתת היצר בתוקף עצום שאי אפשר לנצחו' (צדקת הצדיק, לעיל) זקוק לחיזוק רב ולהגדרה מחודשת של יעדי מאבקו. ד. גיל ההתבגרות ואתגריו: האדם מטבעו מחפש אחר אושר ותחושת עונג ואכן קשה לבחורים צעירים לחיות בתחושה שעונג כזה נמנע מהם כעת, אך, זהו מצב זמני. עליכם לזכור, שהעונג הזה הוא חלק ממכלול שלם של חיים, הוא נובע מלקיחת אחריות וממערכת שלימה של התחייבויות כלפי בת הזוג שלכם. אכן, בימינו, ישנו פעם גדול בין זמן הבשלות הגופנית לבין זמן הבשלות הנפשית, אך, יבוא יום, ולאחר שתבנו את האישיות שלכם, לאחר שתגדירו לעצמיכם: מי אני? ומה אני רוצה לעשות בעולם הזה?! אז, תוכלו לחפש את בת הזוג המתאימה ביותר עבורכם לשם כך, וכשתמצאו אותה[29] ,אי"ה, תמצאו גם חיים וגם עונג. 'מצא אישה מצא טוב' (משלי, יח', כב') 'ראה חיים עם אישה אשר אהבת..' (קהלת ט', ט'). ובינתיים, גם בגיל הזה, אם תדבק בה' - יהיה לך טוב. תהיה מאושר, תהיה לך שמחת חיים, תחיה חיים של משמעות. אבל, אם תשתעבד לסיפוק יצרי מזדמן, תחווה תחושת רעב תמידית[30]. דומה הדבר לניסיון להשקות את הצמאים בחומץ שבכך כידוע, רק גובר הצימאון. יתרה מכך, השקיעה הנפשית בהרהורי עבירה ושזיפת העין במראות אסורים, יוצרת אצל האדם עצבות ודיכאון, הגורמים לכך שהאדם מנסה לברוח מהם אל פורקן יצרי רגעי, אך, כתוצאה מכך, הדיכאון רק מתגבר וחוזר חלילה. לעומת זאת, נזכור את דברי רבי עקיבא (משנה יומא ט', ח'): 'אשריכם ישראל, לפני מי אתם מטהרין, ומי מטהר אתכם, אביכם שבשמים שנאמר, 'וזרקתי כה עליכם מים טהורים וטהרתם'. ואומר, 'מקוה ישראל ה'' - מה מקוה מטהר את הטמאים, אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל'. התשובה מענגת ומשמחת הרבה יותר מאשר החזרה על החטא. 'אשריכם ישראל', 'מקווה ישראל ה''. בכל פעם לאחר נפילה, עלי לשאול את עצמי: האם אני מאמין בקלותה של תשובה או שאני לא מאמין בה?! בסדר, נפלתי. כעת, מה ההמשך? האם עלי להתייסר ולומר לעצמי שאני 'שקרן וחסר ערך'?! התשובה היא חד משמעית: לא! מדוע? משום שזאת לא עבודת ה' של הדור שלנו! רבים מחכמי ישראל בדור זה הורו לנו שזאת אינה הדרך. נזכיר כאן שניים מהם שרבש"ע שלח לנו אותם, 'שני הכוהנים הגדולים'[31], רבי צדוק הכהן מלובלין זצ"ל ב'תקנת השבים'[32] ומרן הרב קוק זצ"ל ב'אורות התשובה'[33] שמדריכים אותנו לתקן את הכול בשמחה ובאופן חיובי. נדגים זאת, דרך התבוננות במחזה נפוץ בקרב בני עליה. בגיל ההתבגרות כידוע, ישנה תופעה טבעית של יציאת 'קרי לילה'. מבחינה הלכתית, ברור שאין כאן איסור[34], משום שלא מדובר ביציאה רצונית. מה צריך לעשות לאחר מקרה לילה? פשוט מאוד, קמים, נוטלים ידיים, מחליפים בגדים, מנקים את המקום אם צריך וממשיכים הלאה. אין צורך ב'תיקונים' למיניהם ולא 'בצומות וסיגופים' או ב'גלגולי שלג'. אומנם, מבחינה רוחנית יש שני סוגי קרי[35]. יש קרי שבא עם חלום או הרהורים והוא בעייתי רוחנית משום שמקורו בהרהורי עבירה[36] ויש לעומת זאת, קרי שבא ללא חלום והוא טבעי לגמרי. אולם, גם לאחר קרי מהסוג הראשון, מספיק לטבול ב'תשעה קבין מים שאובים' (ברכות כב:) כלומר, להתקלח[37] וכן להתחזק ב'שמירת העיניים', ל'מחמירים' במיוחד אפשר לטבול במקוה או לומר 'תיקון כללי' וזהו. ה. אין דבר העומד בפני התשובה: אך, דעו רבותי, שגם אם אדם נפל באופן מעשי וגרם גירוי לעצמו במזיד, אם הוא רוצה באמת לשוב בתשובה, וודאי שהדבר יעלה בידו. אל לו להפחיד את עצמו שהוא 'רשע' ו'אין לו תשובה' 'וה' ירחם' ו'הוא הולך לגיהינום' ומה יהיה?! יש כאן תופעה מעניינת, באופן מפתיע, את כל מה שנכתב על חומרת החטא בדברי הקבלה[38] וספרי המוסר[39] הוא זוכר בעל פה, אבל גמרא מפורשת[40] המדברת על הנער שהושיבו אביו מקולח ומבושם בפתח בית זונות עם צרור כסף 'ומה יעשה אותו הבן ולא יחטא', הוא שוכח?!. וכי יש כאן מישהו שחושב שדברי הגמרא לא כוללים גם אותו?! התשובה על חטא זה במזיד, היא כמו כל תשובה על כל עבירה[41] אלא שיש צורך בקצת יותר כוונה[42]. יש צורך בעזיבת החטא, חרטה וקבלה לעתיד, ובמיוחד לימוד תורה[43] וזיכוי הרבים[44] ואם אפשר גם להקפיד על אמירת ק"ש שעל המיטה, טבילה במקוה כשאפשר ו'תיקון כללי' מידי פעם. אולם, ההתמודדות האמתית שלי כלפי המשך החיים, היא, כיצד אני מאפשר לעצמי לחיות חיים רוחניים סדירים למרות התנודות השונות שהזמן גרמן. איך אני לא מפיל את עצמי כל פעם שנפלתי, בגלל שנפלתי. נדגים: אם עד עכשיו, הייתי נופל שלוש פעמים בשבוע, בעיקר בשעות הערב או כשאני לבד בבית, אז אני מציב לי יעד אמתי בתודעתי: לא ליפול אף פעם, ולשם כך אני משתמש בכל אמצעי העזר שישנם ברשותי, מתקין 'אינטרנט מסונן', ממקם את המחשב במקום בולט בבית, ומשתדל להתחזק, אבל, אם למרות זאת, נפלתי פעמיים בשבוע אז התקדמתי. אחרי עוד חודשיים אני מציב לי עוד יעד - לא ליפול בכלל ומתאמץ ליישם אותו, אבל, אם נפלתי פעם אחת בשבוע בלבד, אז התקדמתי. אך, אם לפתע, לאחר שלשה חודשים של התקדמות, פתאום, קרתה לי תקלה ונפלתי ארבע פעמים בשבוע אחד, אז אני לא 'תולה' את עצמי על 'עץ גבוה חמישים אמה...' אלא, אני אומר ומכוון מכל הלב: 'ברוך אתה ה', הרוצה בתשובה' וחוזר להאמין בעצמי וממשיך במאמץ, ואני לא מתכחש לכוחות החיים שלי, אני לא בורח מהם, ואני לא מרגיש מאוים מכול דבר שזז בכדור הארץ ולא הופך להיות אדם שעוין את העולם ואת הבריות[45]. אולם, לאחר כל זאת, חשוב שתדעו, שאם מישהו סובל ממש ומרגיש שהוא לא מסוגל או מתחיל לפתח דפוס כפייתי של הוצאת ז"ל או ממחשבות טורדניות חוזרות ונשנות סביב הנושא, עליו לפנות בהקדם לקבלת עזרה וסיוע מקצועית, אסור להמשיך לסבול. נערים רבים שסבלו תקופות ממושכות ופנו לסיוע, קיבלו את איכות חייהם בחזרה. ו. תובנות וכלים הכרתיים להתמודדות: זכרו את כלי ההתמודדות. 'רק לעכשיו', או 'רק להיום'. 'מה שהיה היה, העיקר להתחיל מהתחלה'[46]. ניקח כדוגמא, אדם שקשה לו ומתמודד יום יום בניסיון זה. עליו לחשוב לעצמו בבוקר: הרי אני כבר 'נקי' שש שעות? שש שעות שלמות שעל כל רגע ורגע של איפוק, אני נוחל עבורו 'ש"י עולמות' (סוף עוקצין), 'ישב אדם ולא עבר עברה נותנים לו שכר כעושה מצוה' (מכות כג:)[47]. וכי אין זו סיבה מספיק טובה בשביל לשמוח הבוקר?! אז מה אם אחרי שש שעות וארבעים שניות, פתאום בא יצה"ר, 'המנוול הזה', (קידושין ל:) והפיל אותי?! אז אני אשתף אתו פעולה?! אני אגיד לו: קדימה, בוא תפיל אותי עוד יותר, תפיל אותי להרהורי עברה שקשיים מעברה, שאני אתחיל לחשוב על עצמי שאני 'חוטא', 'מתועב', 'מטונף' ואחר כך אני אתחיל לשאול את עצמי איך אני בכלל מניח תפילין? ומה פתאום אני אומר דברי תורה בשולחן שבת? ואני משוכנע בכך, שאם רק המחנך שלי, היה יודע מי אני באמת, אז הוא אפילו לא היה אומר לי 'בוקר טוב'... עד מתי אני אשתף פעולה עם ההלקאה העצמית הזו?! אולי במקום זאת, אני אגיד לו: אומנם 'ניצחת בקרב', אבל אני מבטיח לך, שאני 'אנצח במלחמה'. אני רוצה דבקות בה', 'ואני קרבת אלוקים לי טוב' (תהילים עג', כח') ואני לא אוותר על זה. 'נשמה שנתתה בי טהורה היא'. אני יודע שלמרות הנפילה שלי, הקב"ה הוא 'השוכן איתם בתוך טומאתם' (ויקרא, טז', טז'), ודרכו שהוא 'ממכה עצמה מתקן רטיה' (סליחות ליום ג' שלפני ר"ה) ועל כן, אני ממשיך ומתחיל מחדש. זו היא דרך תשובת הדור. עלי לדון את עצמי לכף זכות[48]. תורה 'רפב' בספר ליקוטי מוהר"ן, נקראת 'אזמרה'[49]. 'אזמרה לאלוקי בעודי' (תהילים קד' לג') ב'עוד שלי' דייקא, בטוב האלוקי שבקרבי, ועלי לדון את עצמי לכף זכות. עלי לדעת שנשמה זו מציאות, 'כימי השמים על הארץ', ונשמה אלוקית בקרבי - זו מציאות קבועה! החטא הוא מקרה מזדמן[50]. מקרה אינו מתמיד, מקרה הוא עובר. אי אפשר לפגום את הנשמה, אפשר לכל היותר, לחסום את ההארה שלה, 'עוונותיכם היו מבדילים בינכם ובין ה' אלוקיכם' (ישעיהו נט', ב') אבל, בדיוק כמו שחסמתי את ההארה, כך, אני יכול לשחרר את החסימה. 'אם אתה מאמין שיכולים לקלקל, תאמין שיכולים לתקן' (ליקוטי מוהר"ן תנינא קיב'), אני יכול לנקות את ליבי, 'והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר' (יחזקאל לו', כו'). איך אפשר לעשות זאת? ישנן הרבה דרכים, וכל אחד צריך למצוא את הדרך שלו לעשות זאת. אפשר ללמוד תורה בשמחה, אפשר להגיד פרקי תהילים בכל יום, אפשר לעשות חסד ולהתנדב, ואפשר גם להיות יהודי פשוט, בלי 'חוכמות', מה שרבי נחמן מברסלב מכנה: 'להשליך עצמו על השי"ת[51]'. כלומר, להגיד לה' בלשון תפילה ותחנונים: 'ה', תעזור לי, אל תעזוב אותי, בלעדיך אני לא מסוגל, בבקשה אל תעזוב אותי, כי אם אתה עוזב אותי, אני נופל.' ואפשר גם לשלב, כל פעם לקחת יסוד אחד ולהחליף, הכול לפי הצורך. ז. 'עולם חסד יבנה' – חסד ועריות: דעו רבותי, שלא משנה מה אתם חושבים על עצמכם כתוצאה מנפילותיכם. כל שניה שאתם חיים, 'כל זמן שהנשמה בקרבי', יש בכם את היכולת לקום ולהתחיל מחדש, 'תתחדש כנשר נעוריכי' (תהילים קג', ה'). 'וקוי ה', יחליפו כוח' (ישעיהו מ', לא'). אל לכם לשקוע ברגשות אשם. מכל דבר אפשר ללמוד מוסר לעבודת השם[52], שכבת זרע לא מסמלת את החטא, אלא את פוטנציאל החיים. ניתן ללמוד ממנה לא רק את עקרון 'מאין באת? מטיפה סרוחה', אלא גם, שבעבודת השם עלי להיות בבחינת 'דבר היורה כחץ' (חגיגה טו.), 'כחיצים ביד גיבור כן בני הנעורים' (תהילים, קכז', ד'). אני צריך להיות 'כאיילה שלוחה', 'רץ כצבי'. בגיל זה, אני מלא מרץ נעורים, להט, רצון לפעול, לתקן, לעשות, ליצור וליזום, עלי לרתום את כל הכוחות האלה של ה'חסד' המתעורר בגופי, עבור עשיית חסד. חסד ועריות קשורים זה בזה[53]. משמעות החסד בהקשר זה הוא, שעלי לקחת את הכוחות המתעוררים ומתגברים בי כעת, למקום של הטבה, למקום של דאגה לזולת ושל בניין החיים. ולדעת היטב, לאורך כל שנות ההתבגרות, שעלי להאמין בעצמי ובכוחותיי ולא ליפול ברוחי ובדעתי, גם אם נפלתי. בין אם נפלתי בשוגג ובין אם נפלתי במזיד, וקל וחומר, אם נפלתי באונס. אסור לי ליפול ברוחי. וגם אם ח"ו, מישהו עבר על ענין עריות ממש, לא רק בתחום של 'שמירת הברית' אלא הגיע למקומות הרבה יותר מורכבים מזה, עם בת זוג כזו או אחרת[54], ובכל מצב שהוא[55], שידע שיש לו תקווה, ואם הוא רק ירצה, 'הרהור תשובה[56]' והוא כבר 'צדיק גמור[57]' ובעתיד ימשיך להתקדם בקצב שלו[58]. אם כך, מדוע אני מייאש את עצמי?! עלי לשאול את עצמי באופן הברור ביותר. האם אני מאמין בעיקר הרוחני הזה של התשובה או שאני לא מאמין בה? מה זה משנה לי כעת, שבעבר לפני ששבתי אל ה', כשהייתי בכיתה פלונית הייתי בקשר עם זאת או אחרת. וכי אני אמשיך לרדוף את עצמי כל חיי?! עלי לזכור ש'אין רבש"ע בא בטרוניה עם בריותיו' (ע"ז ג:). ח. התיקון והעתיד: כתב הרב קוק זצ"ל ב'אורות התשובה' (פרק יג', ט'): 'יסוד התשובה צריך לעולם, להיות מונח על התיקון של להבא. ובתחילה לא ישים כל כך לעיקר מעכב על דבר העבר, כי אם יבא מיד לעסוק בתיקון העבר, ימצא מניעות רבות ויהיו דרכי התשובה וקרבת ד' קשים לפניו, אבל, בהיותו עסוק באמת לתקן את מעשיו, הדבר מובטח שאז יעזרוהו מן השמים גם כן על תקנת העבר.' שמעתם רבותי? על העתיד. לא על העבר, העבר - אין, גמרנו. היה, מת. אבל, מה איתך עכשיו? מה אתה רוצה לעשות עם המצב הנוכחי? האם אתה רוצה להמשיך להיות מלא תחושת רחמים עצמיים? להמשיך להיות מיואש ועצוב? קדימה, צא משם! 'יש לך כנפי רוח, כנפי נשרים אבירים, דרוש אותם וימצאו לך מיד' (אוה"ק, ח"א, סד'). תאמין בכוחך. אם רק תרצה, תוכל לצאת. עליך להאמין שבעז"ה, בבוא הזמן, בבוא העת, תמצא את בחירת לבך. כשיגיעו, הגיל, הזמן והעת לכך, ושניכם תכרתו ברית לעד. בתרבות המערבית כפי שהזכרנו, אין כריתת ברית, משום שהיא דוגלת במתירנות מינית. היא מפרידה בין המיניות לבין המחויבות וגורמת בכך לעוולות נוראיות. בייחוד אמורים הדברים כלפי נערות פתיות, אשר תמורת מס שפתיים חיצוני ודברי חלקלקות המופנים אליהן מנערים ריקים ונבערים, הן מאפשרות לאותם נערים לזלזל בכבודן ומתירות להם מגע גופני כזה או אחר, הגורם בסופו של דבר, תחושת עצבות ואומללות ופגיעה נפשית קשה לאותן נערות. היהדות לעומת זאת, מקדשת את הברית, את המחויבות. ברית קודש - המורכבת מברית הלב, 'היא חברתך ואשת בריתך' (מלאכי ב', יד') ומברית הבשר, 'ודבק באשתו והיו לבשר אחד' (בראשית ב', כד') 'והאדם ידע את חוה אשתו' (בראשית ד', א'). עלי לדעת שיום אחד, אני אמצא אותה, גם אם זה קשה וגם אם זה יהיה בגיל עשרים וחמש וגם אם זה יקרה רק בגיל שלושים או חלילה מאוחר יותר, אני אמצא אותה. ונכון, אני עובר עם עצמי בינתיים, מה שאני עובר, כי אני צריך עוד להתפתח, לרכוש כלים ומוכנות לחיי משפחה, אבל, יש בי כוחות רבים וכל יעד שאני עובר מגלה בי עוד משהו, עוד כוח רצון, עוד השתוקקות ועמל. 'מה חובתו בעולמו', 'אדם לעמל יולד'. העבודה שלי היא להשקיע מאמץ, על התוצאה הסופית אני לא תמיד האחראי הבלעדי, לפעמים, יש גם תכניות אחרות לרבש"ע. לכן, אני עובד את ה' בלי 'חשבונות' ואני מבקש ממנו: רבש"ע, תנחה אותי שלא אפול בדעתי. 'שבע יפול צדיק וקם' (משלי כד', טז'), שימו לב, אין כאן תיאור דמיוני בסגנון 'אם יהיה פעם צדיק וייפול אז שידע כי הוא יכול לקום...' אלא יש כאן קביעת מציאות מוחלטת. הצדיק שעליו דיבר הפסוק איננו צדיק שלא נופל כלל, למרות שייתכן וישנם גם יחידי סגולה כאלו, הצדיק שעליו דיבר הפסוק, הוא צדיק 'בעל תשובה', שנופל, אך למרות זאת, הוא קם. אם נשאל את עצמנו: כיצד הוא מצליח בכל פעם לקום מחדש? נוכל לענות על כך, משום, שגם כאשר הוא נפל, הוא לא מפסיק לחשוב באופן חיובי על עצמו, ועל כוחותיו. הוא זוכר שרבש"ע אוהב אותו גם כעת, מאמין בו ומחייה אותו ובזאת הוא מצליח להישאר בצדקותו ולא משלים עם הנפילה כמצב קבוע. על ידי כך, הוא מצליח להצדיק עליו את הדין וחושף את צדקת ה' שאינו מעמיד את האדם בניסיון שהוא אינו יכול לעמוד בו. צדיק זה, רואה את העמידה בניסיון, כניצחון הרוח, בקרב על התודעה העצמית שלו. בהכרעה העצמית, הפנימית, בשאלה: מי אני באמת? האם אני הוא ה-'חוטא' או שמה ה-'מתמודד'. ט. תשובה מאהבה ובריאות הגוף: אנחנו חיים בדור נפלא. כתב מרן הרב קוק זצ"ל ב'מאמר הדור'[59]: 'דורנו, הוא דור נפלא, דור שכולו תימהון. קשה מאד למצוא לו דוגמא בכל דברי ימינו. הוא מורכב מהפכים שונים, חושך ואור משמשים בו בערבוביה. הוא שפל וירוד, גם רם ונשא ; הוא כולו חייב, גם כולו זכאי. אנחנו חייבים לעמוד על אופיו למען נוכל לצאת לעזרתו. ובהמשך כותב הרב: 'הוא לא יוכל לשוב מיראה, אבל מאד מוכשר הוא לשוב מאהבה שיראת הרוממות תתחבר עמה'. בדורנו אם כן, עבודת ה', צריכה להיות בעיקרה מאהבה ומיראת רוממות ולא מיראה נמוכה של חרדה ופחד או עונשי גוף וייסורי נפש. הרב צבי יהודה קוק זצ"ל היה אומר על כך משפט חריף: 'דור שלא מפחד להישרף בטנקים, גם לא מפחד להישרף בגיהינום'[60]. אנחנו דור של 'דורשי ייחודך'. דור של דורשי ציון, שצריכה דרישה (סוכה מא.), אנחנו דור של 'דרשתי קרבתך...' לא פחות! אנחנו דורשים נבואה. כולנו, 'כל הכתוב לחיים בירושלים' (ישעיה ד', ג'), 'אחד היולד בה ואחד המצפה לראותה' (כתובות עה.) אנחנו שייכים לעם ישראל ש'אם אין נביאים הן, בני נביאים הם' (פסחים סו.) ובמיוחד הדברים שייכים לדור הזה, שהוא דורם של בני הנביאים החוזרים אלינו. הנבואה תשוב, בית המקדש יבנה, ועבודת ה' תשוב להיות מורכבת משתי האישים, אש התמיד ,שהיא מן השמים, ואש מן ההדיוט. אותו 'גורא דנוריא', שיצא מבית קודשי הקודשים עם ביטול יצרא דע"ז והחלשת יצרא דעריות, חוזר בזמננו לקודש הקודשים, על ידי התהליך המופלא של שיבת עם ישראל לארצו. על ידי 'התעמלות, שצעירי ישראל עוסקים בה בארץ ישראל לחזק את גופם בשביל להיות בנים אמיצי כח לאומה' (אורות התחיה, לד') והם זקוקים לשם כך ל'רוח לוהט זורח על גבי שרירים חזקים', וממילא תביעותיהם הגופניות צריכות לבוא לידי ביטוי[61], משום שאין קדושת הגוף בלי גוף[62]! כדברי מרן הרב קוק זצ"ל (שם, לג'[63]): "גדולה היא תביעתנו הגופנית, גוף בריא אנו צריכים, התעסקנו הרבה בנפשיות, שכחנו את קדושת הגוף, זנחנו את הבריאות והגבורה הגופנית, שכחנו שיש לנו בשר קודש, לא פחות ממה שיש לנו רוח הקודש. עזבנו את החיים המעשיים, ואת התבררות החושים ואת הקשור עם המציאות הגופנית המוחשית, מפני יראה נפולה, מפני חוסר אמונה בקדושת הארץ, "אמונת זה סדר זרעים - שמאמין בחי העולמים וזורע". כל תשובתנו תעלה בידינו רק אם תהיה, עם כל הוד רוחניותה, גם תשובה גשמית יוצרת דם בריא, בשר בריא, גופים חטובים ואיתנים, רוח לוהט זורח על גבי שרירים חזקים, ובגבורת הבשר המקודש תאיר הנשמה שנתחלשה, זכר לתחית המתים הגופנית...' השיבה שלנו אל הגוף וכוחותיו, זוהי המחייה הגדולה של 'זכר עמלק'[64] והמינות[65] המכחשת באחדות ה', אשר היא יסודה של הדת הנוצרית המדברת גבוהה גבוהה על 'מילת הלב' ומשאירה את הבשר בעורלתו. כל זאת משום שהמינות לא מסוגלת לראות בגוף משכן לקדושה. זוהי 'קליפת אדום' שיסודה נפילה מטאפיזית של ערך הגוף[66], ועל כן הגוף בתרבותם הופך לחוצץ בפני הקדושה וגורם בכך לשעבוד האיום של 'הלעיטני נא מן האדום האדום הזה, כי עייף אנוכי'. (בראשית כה', ל'). את סוד החיבור בין הנשמה שמחייה את הגוף שנותנת לו אור, קיום והפרחה[67] רק ישראל יודעים לספר זאת[68]. דווקא ישראל שהבינו את הציווי של 'והתקדשתם והייתם קדושים' – בתור הוראה של 'קדש עצמך במותר לך'[69], הם המסוגלים להשלים את הקדושה הזו של הפרישות וההבדלות הלוחמת בטבע[70], ביחד עם מובן נוסף של קדושה עליונה, קדושה כזימון, יעוד, וייחוד[71] ולהטיל על האיש חיוב קבוע ביחס לאשתו, חיוב 'עונה' שעומד ברשות עצמו וללא תלות במצוות פריה ורביה[72]. י. ברית המילה וארץ ישראל. 'וביום השמיני ימול בשר ערלתו' (ויקרא, יב', ג'). הברית עם רבש"ע, קשורה דווקא לאיבר ההולדה[73]. איך אפשר להבין דבר כזה?! כאן, מופיעה קדושת הגוף הישראלי באופן המוחלט 'ועל בריתך שחתמת בבשרנו' (ברכת המזון), מפגש עם קדושת דורות ישראל, הקיימים 'כימי השמים על הארץ' (דברים יא', כא'), 'דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת' (קהלת, א', ד') 'אתם עדי נאום ה' ואני אל' (ישעיה, מג', י'), ברית קודש[74] של 'התהלך לפני והיה תמים' (בראשית יז', א') וברית ציבורית זו, מתממשת רק בארץ ישראל, שיורשים אותה בזכות ברית המילה[75]. יוסף הצדיק קבור בשכם. בשכ"ם, ראשי תיבות – ברוך שם כבוד מלכותו[76], שכם, היא בירתה הגאוגרפית של הארץ בתקופת האבות, אליה הלך אברהם אבינו בכניסתו הראשונה לארץ ובה, נערך בירור רוחני נוקב[77] עם טומאתם של שבעת עמי כנען ושכם בן חמור אשר לקח את דינה בת יעקב, אך גם, התברר ערכה של ברית המילה כמייחדת את יעקב וזרעו בלבד[78]. דווקא משום מידתו המיוחדת של יוסף, 'צדיק יסוד עולם' (משלי, י', כה'), זכה הוא לרשת את שכם ולהיקבר בה. יוסף, זאת כולם יודעים, עומד בניסיון ונמנע מגופה של עבירה, אבל, חז"ל דרשו (סוטה, לו:) על הפסוק 'ותשב באיתן קשתו, ויפוזו זרועי ידיו' (בראשית מט', כד') שיצאו ממנו טיפות זרע. זה לא פשוט, הוא לא נכשל בגוף העברה, אבל הייתה נפילה מסוימת שהיו לה גם השלכות רוחניות (שם). וכי בגלל זה הוא כבר לא 'יוסף הצדיק'?! אין לך צדיק יותר גדול ממנו! וכי אפשר לדרוש יותר מנער בן שבע עשרה בנסיבות של יוסף שנאלץ להתמודד עם אשת פוטיפר?! יוסף, הוא הוא הצדיק, הצדיק שלא נופל בדעתו, גם אם נפל. פלטי בן ליש, הוא הדוגמא שהגמרא מביאה[79] לעמידה מוחלטת בניסיון של עריות. אתם יודעים מי זה 'פלטי בן ליש' בדור שלנו? זה כל נער מתבגר... תארו לכם יום אחד בדור שלנו. אבל, אם רבש"ע, שם אותי דווקא בדור הזה, זאת משום שיש בי כוחות גדולים ועצומים ובידי להצליח להתמודד, וגם אם אפול, אמנע מנפילה חוזרת אל תהומות הייאוש והעצבות החמורים מהחטא עצמו. על הדור שלנו אומרת הגמרא במסכת סנהדרין (צח.) 'אמר רבי יוחנן אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי או כולו חייב'[80]. כתב הגר"א בביאוריו לתיקוני זוהר[81]: 'וודאי באופן השני.' מסביר זאת הרב קוק זצ"ל[82] על פי תיקוני זוהר בסוד 'כולו הפך לבן טהור הוא' בהרת לבנה שפסתה במקצת בעור טמאה, אבל אם כולה הפכה לבנה טהורה. נאמר בגמרא (סנהדרין צז.) 'אמר רבי יצחק: אין בן דוד בא עד שתיהפך כל המלכות למינות' מסביר זאת המהר"ל (נצח ישראל, פרק לט'[83]), שאם רק חלק מהמציאות מקולקל אז צריך לתקן אותו אבל אם כל המציאות התקלקלה עד היסוד אז זה סימן שסדר עליון יותר מופיע, ועל כן הסדר הקודם מפנה את מקומו, ואלו הם ימות המשיח. עלינו לעשות 'תיקון'. זהו ביטוי קבלי, ל'תקן' מובנו - להיות אנחנו, להיות טבעיים. ברגע שאני טבעי, על פי 'נשמה שנתת בי טהורה היא', אז אני מתקן את המלאכותיות שהייתה בגלות ואז יש בכוחי להפוך את האות ב' שב'כולו חייב' – שמובנו עבודת ה' באופן של חיוב והכרח, לאות ו' שמובנו - כולו - חייו, שמשאת הנפש של הדור היא לחיות את חייו באמת באופן הראוי והנכון על פי הטבע, כולו – חייו. מבחינה רוחנית, 'כולו חייב' - מובנו ללא בחירה, אין כבר אפשרות אחרת, הדור כביכול, מוכרך לנהוג כך[84]. חז"ל אומרים לגבי יהודה ותמר, 'מלאך דחפו' (בראשית רבה פ"ה ח') ר' צדוק מסביר זאת[85] כהכרח אלוקי, סדר אלוקי מיוחד. התהליך הזה של ה'חוצפא ישגא' הכרחי על מנת ליצור את השינוי הדורש לגילוי סתרי תורה[86] ולשיבת רוה"ק, זהו המהלך הרוחני של דורנו. לסיכום: ההתמודדות הגדולה שלנו עם 'יצרא דעריות' היא בגלל מעלת הדור ולא בגלל גנותו. על הדורות האחרונים מוטל אתגר גדול, הם צריכים להחזיר את כוח הקדושה לגוף ועל כן הם מתמודדים עם הסיגים שבגוף ועם המשיכה היתרה אחריו. אין להיבהל ואין להירתע, יש להתקדם לאט ובבטחה למרות ומתוך כל הנפילות, צומח האור הגדול של בנין הרצון[87] וקידוש החיים ועל כן, נדע באופן הכי ברור בעולם: 'נשמה שנתתה בי טהורה היא', נקודה. אני ממליץ לכם על קריאה ולימוד, בספרים חשובים[88] שנכתבו בעניינים שעסקנו בהם היום, כדי לקבל חיזוק בדברי תורה, שצריכים חיזוק תמידי (ברכות לב:). עד כאן רבותי, דברים שיצאו מן הלב, אני מקווה שהלב שלי היה מספיק טהור בשביל להגיד לכם אותם באופן כזה שהם ייכנסו אל לבכם... ונסיים באשר פתחנו: 'הבא להיטהר - מסייעין אותו' (יומא לח:), כולכם ברוכים. [1] הרב שי הירש, מוסמך כמדריך חתנים (מכון פוע"ה, ירושלים) וכיועץ נישואין ומשפחה (המחלקה ללימודי המשך, ביה"ס לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר-אילן) חבר באיגוד יועצי נישואין רבניים י.נ.ר, מוכשר כ'מוביל בית ספרי' בתחום חינוך לחיי משפחה בחמ"ד, ומורשה מטעם אגף שפ"י במשרד החינוך להנחיית קבוצות הורים ומשפחה בתחום נישואין ומשפחה ובעל ניסיון חינוכי רב בעבודה אמונית עם בני נוער. על אודות העיסוק בעניינים אלו עם תלמידים, ראה 'העמק דבר', ויקרא ט"ו, ב' – "לפי שקשה לדבר בענייני זיבה וקרי שהוא באברי הזרע שמתפעלים במחשבה והיינו סבורים שיותר טוב למעט הדיבור והלימוד בהם ורק משה הוא מוכרח ללמד ישראל הקבלות שיש לו בעל פה שלא יאבדו מישראל, אבל אחר שכבר לימדם שוב אין המצווה להגות בהם כמצוות תלמוד תורה שהמה למצווה אפילו בלי תועלת למעשה ולזכירה, משום הכי כתיב בפרשה זו ו'אמרתם אליהם' שגם אהרון ילמד עם ישראל אחר שכבר למד משה בסדר המשנה כמנהגו והוא הדין כל רב לתלמידיו ומשום שבאמת בלימוד התורה אין יוצא רע והיא אילת אהבים ויעלת חן". וכך היתה הדרכתו של ה'חפץ חיים' זצ"ל לדבר עם הבנים הגדולים בעניינים אלו, ותלמידים הרי הם כבנים. (ראה על כך, הרב וולבה זצ"ל 'בנין וזריעה בחינוך' עמ' נ'). וראה עוד בנושא זה בהסכמות מו"ר הגר"א שפירא והגר"מ אליהו זצ"ל לספר 'והייתם קדושים'. [2] שיחה זו זכתה לקבל את הסכמת הגאון הרב משה צוריאל שכתב לנו: 'קראתי בתשומת-לב דברים נפלאים שקבצת והסברת בחוברת "שמירת הברית בדורנו" ואני סבור כי חובה רבה לפרסם אותו בין כל אוכלוסיות הנוער, בני תורה. אין פגם שמדברים על נושא זה, וכמו שחובת כל אדם מגיל עשר ללמוד משניות, כולל מסכת נדה. ומגיל חמש עשרה גם עוסק בסוגיות של מסכת נדה. גם סגנון דבריך אינו מעורר גירוי יצר. וגם מגיל חמש לומד על מעשה לוט, ומעשה תמר, ומעשה יוסף, ומעשה דוד ובת שבע וכו'. התורה היא קשורה לחיים המעשיים. השיטה שאתה מציין הוא לא להשאיר מוחו של האדם חלל ריק. אבל אם עסוק הוא ב"שויתי ה' לנגדי תמיד" וגם בההכרה הקבועה שאנו עומדים מול הנוכחות המוחלטת, וכל מעשינו הם בשירותו של מלך מלכי המלכים, זה עצמו מציל אותו.חשובים מאד דברי עידוד שהבאת מדברי הרב צדוק, ומדבר הרב קוק ואחרים, כדי שהאדם לא יפול ברוחו. וכדברי חז"ל (אבות, ב) "אל תהא רשע בפני עצמך" כלומר בל יטעה האדם: "כאשר אבדתי אבדתי". אלא "לעולם יראה אדם את עצמו כחציו חייב וחציו זכאי" (קידושין מ ע"ב) ויאמר "כגון אנו בינונים" (ברכות סא ע"ב). צריכים להגיד לכל הצעירים, "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו" (סוכה נב ע"א) אבל בסופו של דבר, יצרנו מסור בידינו, למרות כל הגירויים השטניים. ואם (משלי כד, טז) "שבע יפול צדיק" העיקר הוא כי אח"כ "וקם". וגם יוסף הצדיק, שזהו הנקרא "צדיק" והוא ביסוד, נכשל בחטא זה, אבל עדיין נקרא "צדיק" כי היה לוחם נגד היצר.המלחמה היא החשובה, ולא תמיד הנצחון. ואשריך שנתת כלי נשק כיצד יתמודד האדם הנבון והחכם, לשלוט על המקשים של המחשב, ולא ישוטט בשדות זרים."לך בכוחך זה, והושעת את ישראל!" (שופטים ו, יד). השמח במפעלך, משה צוריאל. [3] למשל 'צדקת הצדיק' לרבי צדוק הכהן מלובלין זצ"ל (אות קט'): 'הוצאת ז"ל...ובעקבי משיח מתגבר מאד עוון זה, וכמו שכתב בספר ראשית חכמה כי כמעט אין אדם בדורו שניצול...', 'עיקר הניסיון של כל אדם בעולם הזה הוא בתאווה הזאת של ניאוף...' (שיחות הר"ן, קט"ו.) [4] כדוגמת רחצה מעורבת, אי הקפדה על דיני יחוד ודיני נגיעה של חיבה, מראות אסורים ועוד. [5] הגמרא במסכת סנהדרין צז. צפתה שבעקבות משיח יתרחשו השינויים הללו. וכך מובא שם: 'מאי 'וסר מרע משתולל' (ישעיהו נט, טו')? אמרי דבי ר' שילא כל מי שסר מרע – 'משתולל' על הבריות. פירש שם רש"י – (ד"ה 'משתולל על הבריות') 'כל העולם אומרין עליו שוטה הוא. היינו משתולל לשון שטות כמו 'מוליך יועצים שולל'. [6] וכך כתב הרמב"ם באגרת תימן: "יש אצלנו קבלה גדולה ונפלאת קבלתי אותה מאבי שקבל מאביו ומאבי אביו והוא קבל הדבר וכן הדבר עד תחילת הגלות של ירושלים...שבנבואת בלעם רמז שתחזור הנבואה לישראל אחר שתפסוק מהם...ואין ספק שחזרת הנבואה היא הקדמת המשיח שנאמר (יואל ג' א') ונבאו בניכם ובנותיכם. גם רס"ג בספרו 'האמונות והדעות' מאמר הגאולה מאמר ח' מאמץ מסורת זו ועוד רבים וגדולים. [7] וכך כתב מרן הרב קוק זצ"ל אשר 'גם הוא על המקובלים יחשב': 'באמת, חסרון רוח הקודש בישראל הוא לא חסרון שלמות, כי אם מום ומחלה, ובארץ ישראל היא מחלה מכאבת, שהיא מוכרחה להירפא, כי אני ד' רופאך...' (אורות ישראל ט', ז') וביתר פירוט כתב: "אל מעין הנבואה הננו נקראים, ציחי צמא אנחנו, אבל מעין גנים, מקור מים חיים, לפנינו הוא ...מרוחו של משיח זורמים ונושבים רוחות, והנם באים עדינו. הננו מתקוממים, מתנערים, ומבקשים חיים חדשים, חידוש ימים כקדם" (קובץ ד, כא (.וכך כתב 'חוקר ומקובל' הגאון הרב דוד כהן זצ"ל ('הרב הנזיר'): "אומנם בתחית הקודש, בתחית האומה ושובה לארץ קדשה, בקיבוץ גליות ובנין המדינה, הכרח הוא, שתקום ותתחדש רוח הנבואה בישראל, חוזים ונביאי קודש.." (יומני הנזיר) [8] "דור חדש יקום. בנים בני חורין ייוולדו. בתחיית ישראל המדינית בארץ קדשו. ישוב בו רוחו. מקור מחצב נשמתו, רוח הנבואה." ('קול הנבואה' לרב הנזיר זצ"ל, עמ' ה( וכך כתב אחד מגדולי המקובלים בדור הקודם, הרב יהודה זרחיה סגל זצ"ל, במכתבו לגרצי"ה קוק זצ"ל, אודות יום העצמאות: "..ביום גדול זה אשר בו מוקם כבוד שמים ומוחזרת השכינה לישראל כי כבוד ה' המחולל בגויים הולך ומתקדש בעצם קיום המדינה ומרכז לנדחי ישראל וממנה יתד וממנה פנה לחלות הנבואה בעמנו שעי"ז יתעוררו לבנין הבחירה (עי' זבחים ס"ב א' ג' נביאים וכו') ולקיים המצוה של בנין הבית כראוי ואז בודאי ובודאי יבא קץ הפלאות והעבודה בו תעורר רחמי הקב"ה לשלוח לנו בן דוד משיחו.." (מתוך מכתב שפורסם ע"י ר' שאול שיף 'בצופה') [9] הגמרא במסכת יומא דף סט: עוסקת בקשר שבין ביטול 'יצרא דע"ז' והחלשת 'יצרא דעריות' לבין הפסקת הנבואה וכך כתב ר' צדוק הכהן מלובלין זצ"ל ב'רסיסי לילה' (אות יג') "כפי המעלה והשלימות שיש לאדם כך לעומתו חסרון כנגדו ממש כפי ערכו...ובהיות יצרא דע"ז שליט, היינו להיות אור הנבואה נגלה, אז, להיות רואה בעין מראות אלוקים, מזה נמשך יצה"ר לעשות אלוקים אחרים הנגלים לעין. ולכן אמרו ביומא דכשביטלוהו אנשי כנה"ג אמרו 'לא איהו ולא אגריה'. פירוש אגריה – שלימות הנמשך ממנו, כי מעת שנעקר יצרא דע"ז נסתלקה נבואה מישראל" וראה עוד 'אדר היקר' עמ' ל': "היה הכרח למעט צביון החיים מיסודו הפראי.." [10] 'אנו רואים שכשמביטים על העולם לשפטו מצד ההשפעה של הנגלות שבתורה לבד, בלא השפעתה של תורת חסד הנובעת ממקור ההשכלה האלהית הצפונה, מתגדלת מאד מדת הדין, שנאת הבריות ויאוש מכל צד, ואין דרך לעמוד במעמד נפשי מתובל בקדושה בדור שפרצות רבות מזדמנות בו, כי אם בהצטרפות של הדיקנות העולה מהשפעתה של התורה הנגלית עם חסדה ואור פניה של התורה הצפונה, שאז מתמזגים החסדים והגבורות ביחד ובאים לידי מתוק.' (אורות התורה, פרק י', טו') [11] 'לפעמים יש מנהיג גדול והדור אינו מתוקן, ולעומתו מנהיג קטן ממנו, אבל הדור מתוקן הוא. ודורו של שלמה יותר גדול הוא משל משה, אלא שאין העילוי בדור עצמו, אלא בכלל סדר העולם, וע"פ סדר העולם היה אז הכל מתוקן, סיהרא באשלמותא בימי שלמה. אמנם יש ביסום עולם מצד פנימיותו ויש ביסום מצד חיצוניותו, ובכלל מצד החיצוניות, כל ימי החורבן אין לך יום שאין קללתו מרובה משל חבירו, אבל מצד הפנימיות העולם הולך ומתבסם. ועקבתא דמשיחא הוא מצב של ירידה חיצונית וביסום פנימי, ע"כ הוא מביא לאורו של משיח שבו מתמלא הכל, גם הביסום החיצוני, כי כשהפנימיות מבוסמת, קל הוא מאד לבשם את החיצוניות. ובעלי רזין צריכין הם להודיע לעולם, שהירידה שלו היא רק חיצונית, אבל בפנים הכל מתעלה, וממילא ההארה היא גדולה. ועצם הנשמות גדולות הן, וגם בתוך החוצפא יש גדלות וקדושה. וכי יבא כנהר צר רוח ד' נוססה בו. והתשובה בזמן הזה היא תמיד תשובה עילאה, תשובה מאהבה, שזדונות נעשים זכיות גמורות, והחטא אינו יכול לפגום כ"כ כבדורות הראשונים, מפני רוב הביסום של העולם ושפע הרחמים והחסדים שזורחים בו. והצדיקים שבדור יכולים להמשיך שפע של חסד גדול כזה, עד כדי למחוק לגמרי את כל עונות הדור ולהפכם לזכיות ממש, גם בלא תשובה גלויה מצד הדור, כ"א ע"י התשובה השכלית של הצדיקים לבדם, שהם שבים בעד הדור כולו, ובמחשבתם הם מחברים אליהם את כל הנשמות כולן של הדור, עד שהן מתחברות עמהן, ונעשו כולן שלמות ומזוככות. וההזרחה החיצונה החסרה להם מתמלאה מיד מהבהקת האור שבנשמת הצדיקים, מה שלא היה אפשר לעשות בעת שהיה חסר הביסום הפנימי. (קובץ א', תרסט') [12] עיין 'נצח ישראל' למהר"ל פרק לט'. [13] "...וחבלי משיח הפנימיים, הם חבלי משיח עצמו: הירידה למעמקי הסבות של כל מוחין דקטנות הם הם יסורי חנק לרוחא דמלכא משיחא דבגלותא בתראה בסיפיה, המתקן את הצעדים האחרונים, "אשר חרפו אויביך ד' אשר חרפו עקבות משיחך, ברוך ד' לעולם אמן ואמן" (הרב קוק, קובץ ד, לב) [14] כדברי הגמרא (ברכות ח.): 'מיום שחרב בית המקדש אין לו לקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה' ועל כך נאמר בגמרא "אין לך ביטול תורה גדול מזה.." (חגיגה ה.) [15] עיין 'קול התור' לתלמידי הגר"א, על משמעות שם זה. [16] על מצב הגוף לעתיד לבוא כתב הרמח"ל בספרו 'דעת תבונות' ע"ש. [17] זוהר ח"א, ד, א. [18] 'מי שלא חשק לאישה דומה לחמור, ופחות ממנו. והטעם - כי מהמורגש צריך שיבחין העבודה האלהית'. ("ראשית חכמה" לרבי אליהו דה-ווידש זצ"ל, שער האהבה, סוף פרק ד', בשם רבי יצחק דמן עכו) [19] ואכן, לאחרונה, נפתחות ,בברכת ת"ח, קבוצות בשיטת 'שנים עשר צעדים' לליווי בתהליך, לאנשים הזקוקים לכך. [20] 'אמר: ידענא זוטי דאית בכו מחיה מתים.' (עבודה זרה, י:) [21] 'ולכן לו בכח יגבר איש לקים דברי חכמים ויוסיף גדר וסיג ומשמרת למשמרת לעצמו לפי מה שהוא אדם, וכל המרבה לעמד על המשמר, הרי זה משבח. וכמו שמצינו ברבותינו הקדושים, שהיו אומרים לתלמידיהם שמרוני מפני בתי, מפני כלתי, כמובא בש"ס (קידושין פא ב). וה' לא ימנע טוב להולכים בתמים' ('פלא-יועץ', ערך 'מחשבה'). [22] 'לספר בכל פעם לפני המורה לו דרך השם, ואפילו לפני חבר נאמן, כל המחשבות והרהורים רעים אשר הם נגד התוה"ק אשר יצר הרע מעלה אותם על מוחו וליבו תמיד.. ולא יעלים שום דבר מחמת הבושה, ונמצא ע"י סיפור הדברים שמוציא מכוח אל הפועל משבר כוח היצה"ר שלא יוכל להתגבר עליו.. והוא סגולה נפלאה..." ('צעטיל (פתקה) קטן' לרבי אלימלך מליז'ענסק זצ"ל) [23] כותב רבי חיים מוולאז'ין ב'נפש החיים' ('עץ החיים', אות צח') 'שאלתיו (את הגר"א) לענין מחשבה רעה, והשיב: הרהורי עבירה, גם התנאים (הראשונים נ"א) לא ניצולו מזה, כדארז"ל: ג' דברים אין אדם ניצל וכו', ואם יבוא לך מחשבה רעה, תסיחנה מדעתך, ואדרבה בזה כופה לסט"א, רק אם מפנה לבו ומחשב בו, היא חולי רע ר"ל. ושם, (אות צט) – 'ענין הסתכלות בעריות הוא שמאריך לראות להנאותו'. [24] וראה 'נתיבות שלום' – לתקופת השובבים, מאמר 'יגעת ומצאת' – "שהניסיון הוא לא עצם הדבר, כי יתכן שזה באמת אין בידו להתגבר אלא הניסיון אם יתחזק ודווקא בזה נכשל על ידי נפילת רוחו...ע"ש. [25] הנאה עצמית קיצונית. [26] מסילת ישרים פרק א. [27] שם. [28] יבמות סה: [29] 'מפני שדרכו של איש לחזר על אשה ואין דרכה של אשה לחזר על איש, משל לאדם שאבדה לו אבידה - מי חוזר על מי? בעל האבידה מחזר על אבידתו.' (קידושין ב:) [30] "איבר קטן יש באדם, משביעו – רעב, מרעיבו - שבע". (סנהדרין קז.) [31] כל מי ששורש נשמתו הוא מ'ספירת החסד' זוהי ההתמודדות שלו, תיקון היסוד, שעריות זה סיבוך של כוחות נתינה והשפעה ולכן דווקא הכוהנים שהם אנשי החסד, "תומיך ואוריך לאיש חסידך", הם האחראים על קדושת הבית היהודי. (הבאת הסוטה למקדש (פרשת נשא), פרשת נגעי הבתים (פרשת תזריע) ) [32] 'רסיסי לילה' אות טו' – 'לגבי הנשמות הרגילות מבני ישראל, די להם על הוצאת זרע לבטלה בתשובה רגילה כמו על כל מצוות עשה, שאינו זז מהמקום עד שמתקבל בתשובתו', ו'בפרי צדיק' עה"ת פרשת וישב כתב: "כנראה מהזוהר הקדוש שאינו מועיל תשובה לפגם זה, ובאמת ידוע שאין דבר עומד לפני התשובה ועל הכל יש תיקון, אם רק נותן אל לבו זאת, ויתמרמר על גודל הפגם להיות נשמר בזה מכאן ולהבא, ממילא יוכל לחסות בה' שיהיה נתקן הכל". [33] למשל בפרק יד',יא' – 'מרעיונות כאלה של קדושה ושל תשובה שהם מביאים לידי עצבות צריכים להתרחק לפעמים, כי יסוד השמחה הקשורה בעומק הקודש, הוא גדול מכל תוכן של קדושה ושל תשובה אחרת. על כן, כאשר באות לו מחשבות של יראה ושל תשובה בדרך עצבון יסיח דעתו מהם עד שתתכונן מחשבתו, ויקבל עליו כל התוכן של קדושה ושל יראת שמים בדרך חדוה ושמחה הראויה לישרי לב עובדי ד', באמת'. [34] 'בכל התורה כולה לא נזכר בפירוש עוון דהוצאת ז"ל רק נזכר שנענשו דור המבול וער ואונן כי לא היה אפשר לכתוב האיסור בפירוש, מאחר שהשי"ת, יסד בטבע העולם שיארע זה גם כן לאדם באונס (כוונתו לקרי) ויהיה צעקה גדולה על מה עשה ה' ככה לנו להכשילנו... (צדקת הצדיק, קכא') ועל פי קבלה כתב בהמשך 'רק שבאמת זה יסד השי"ת בבריאה בראית קרי בלילה שהוא כמו הכרח וצורך הבריאה". (שם, רמה') [35] 'ויש מי שיקרה לו על ידי רבוי אכילה ושתיה או על ידי חלשה ועיפות או על ידי שאינו שוכב כראוי וכל זה אינו כלום (והוא כמו תינוק שמשתין בשנה). גם יש ששומרים אותו מלמעלה ונצול מן המקרה או שהמזל שומר אותו ונצול. גם לפעמים נדמה להאדם בשנה בחלום כאלו הוא נופל ואחר כך מתעורר משנתו גם זה מן השמים שמצילין אותו מזה. רק מי שיקרה לו חס ושלום מחמת הרהורים, מזה נבראים ממש קלפות חס ושלום כמבאר בספרים. אבל מי שיאמר באותו היום אלו העשרה קפיטל תהלים בודאי יתקן בזה מאד מאד'. (שיחות הר"ן, אות קמא') וראה 'נפש החיים' לרבי חיים מוולאז'ין ('עץ החיים', אות צה') 'רק אם יראה קרי מחמת ראיות ערוה והרהורים רעים ר"ל, חולי רע הוא, וגם על זה אין לדאוג כלל, כי אין זה עיקר החטא, רק שנתגלה המחשבה לחוץ, וכל שכן שמדאגה יכול לראות'. [36] 'ת"ר, 'ונשמרת מכל דבר רע' – שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה'. (ע"ז כ:) [37] משנ"ב הל' ק"ש או"ח פ"ח, ס"ק ד' – 'יש אנשי מעשה שנוהגים בתקנה זו וטובלין את עצמן לקרין ואם קשה עליהם הטבילה רוחצין את עצמן בתשעה קבין'. [38] בענין מה שכתוב בזהר הקדוש (ח"א קפח. ריט:) שעל פגם הברית בפרט 'מאן דאושיד זרעא בריקניא חס ושלום וכו' אין מועיל תשובה', אמר רבנו זכרונו לברכה שאין הדבר כן, רק, על הכל מועיל תשובה. ואמר שבזה המאמר זהר אין שום אדם מבין הפשט רק הוא לבד. והכלל: שבאמת מועיל תשובה בודאי על חטא זה אפילו אם הרבה לפשע חס ושלום בזה. וכבר מבאר בספרים הנדפסים כבר, שעקר התשובה הוא לבל יעשה עוד מכאן ולהבא והוא מכרח לעבר באלו המקומות והענינים שהיה בתחלה ולהתנסות שם. וכשמרחם על עצמו עכשו ואינו עושה עוד מה שעשה מקדם ומשבר תאותו, זהו עיקר התשובה: (שיחות הר"ן, עא') וראה של"ה, שער האותיות, קדושת הזיווג, אות טו' – מתחילה אבוא להציל ממיתה נצחית את הקורא המאמר הזה שאין תשובה לחטא זה, ואז החוטא מתייאש ויאמר כאשר אבדתי אבדתי, ויעשה משאלות ליבו ויאמר נואש. אלא באתי לעורר החוטא שיקום בזריזות לעשות תשובה, ואל יתמהמה רגע אחד. כי על כורחך אין דברי המאמר הזה כפשוטו שלא יועיל תשובה, כי אין דבר בעולם שלא יתוקן בתשובה, אפילו מי שהוא כפר בעיקר, כמו שלמדו רז"ל מפסוק 'שובה ישראל עד ה' אלוקיך'. [39] ראה רבי חיים מוולאז'ין, (אורחות חיים, הערה נ"ח): 'אלו החסידים המחמירים לומר אין תיקון לחטא הזה רחמנא ליצלן כאשר שמעתי מפיהם, הם המרבים פושעים בישראל ומרחקים מלבוא תחת כנפי השכינה. אשר בעל העוון ר"ל בשומעו אלה, אומר: אין תשובה לחצי דבר, וכאשר אבדתי אבדתי. ואלו גורמים גלות השכינה, ואינם נקראים חסידים כי אם חסרים, ועונשם גדול למאוד. [40] 'אמר רבי חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: משל לאדם אחד שהיה לו בן, הרחיצו וסכו והאכילו והשקהו ותלה לו כיס על צוארו והושיבו על פתח של זונות מה יעשה אותו הבן שלא יחטא?!' (ברכות לב.) [41] 'בדבר חטא ניאוף ביד ורגל והוצאת זרע לבטלה שהרבה פעמים שב וחזר לאולתו ועתה שב ממש ורוצה לידע סדר תשובה, הנה ממכתבך ניכר שתשובת המשקל הוא עיכוב בתשובה, וח"ו לחשוב זה כי אדרבה הרבה דברים מעיקרי התשובה כהא דהשבת גזל הקלו בכמה דברים מפני תקנת השבים.. וכ"ש שהוא אסור לומר שתשובת המשקל שהוזכר אפילו ברוקח יהיה עיכוב לתשובה דהיה זה מניעה לשבים שעל הרבה דברים מהם א"א לקיים כלל תשובת המשקל שנאמר שם...אבל, לבד הראיות הוא דבר פשוט וברור שתשובה בעזיבת החטא בגמר דעת בלבו שלא יחטא לעולם וגם צריך להתחרט על מה שעבר, הוא התשובה שהצריכה תורה, אבל חייבה להשב בתשובה להתודות חטאו בשפתיו וגם לומר ששב בתשובה ועזב חטאו שלא יחטא יותר לעולם והתחרט על שעבר כדאיתא ברמב"ם פ"ב מתשובה ה"ב..אבל מ"מ מן הראוי וטוב לתשובה להתודות בכל לילה קודם שינתו על חטא זה ולומר בפה מלא איך שמתחרט על מה שחטא ומקבל שלא יחטא יותר כל ימיו וגם להתענות בשנה ראשונה פעם אחת בשני חדשים ובשנה שניה פעם אחת בג' חדשים ובשנה שלישית שני פעמים, ואין להחמיר בתעניות אלא תרבה בלמוד התורה שזהו העצה היותר גדולה שלא להביא לידי הרהור כדאיתא ברמב"ם בפכ"א מאי"ב הי"ט ובסוף פכ"ב עיי"ש. וגם תראה לישא אשה בהקדם האפשרי אם כבר באת לשנים שייך לזה והשי"ת יקבל תשובתך ויכפר לך ויסייע לך שלא ליכשל שוב לא בחטא זה ולא בשום חטא'. (הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל, שו"ת אגרות משה חלק או"ח ד' סימן קטז) [42] שו"ת 'עשה לך רב' לגרח"ד הלוי זצ"ל, ח"ג סי' לז', ע"פ הזוהר בדף נח: 'בר בתשובה סגי', תשובה לא רגילה'. ניתן לומר ש'תשובה מאהבה' היא תשובה 'לא רגילה' אלא תשובה מעולה. [43] רבי חיים מוולאז'ין ב'נפש החיים' ('עץ החיים', אות צד') מספר: "שאלתי (את הגר"א), אחד נכשל בעוון קרי, רחמנא ליצלן, כמעט במזיד? והשיב: 'כל העוסקין בתורה אין להם לדאוג כלל'. [44] עיין 'צדקת הצדיק' אות קכו' – מאן דמזכי לחייביא מועיל גם כן לתקן זה שהוא נקרא לוקח נפשות. [45] 'הצנוע מכיר כי לא מפני שנאה על המין הוא מתרחק ועושה גדרים כי-אם מפני התכלית הכללי היפה.' (מידות הראי"ה, צניעות.) [46] 'והיה רגיל להתחיל בכל פעם מחדש, דהיינו כשנפל ממדרגתו לפעמים לא היה מייאש עצמו בשביל זה, רק אמר שיתחיל מחדש כאילו לא התחיל עדיין כלל לכנוס בעבודתו יתברך רק עתה הוא מתחיל מחדש. וכן בכל פעם ופעם תמיד היה רגיל להתחיל מחדש והיה לו כמה התחלות ביום אחד, שגם ביום אחד לפעמים נפל מעבודתו, והיה מתחיל מחדש, וכן כמה פעמים ביום אחד.' (שבחי הר"ן, ו') [47] אמרו רז"ל : ישב ולא עבר עבירה, נותנין לו שכר כעושה מצוה.ואע"פ שזה דבר מתמיה, איך אפשר שיקנה האדם שום שלמות בהיותו יושב ובטל ובלתי עושה שום פעולה?.. והתשובה בזה היא, שהאדם היושב ובטל, בלי ספק אי אפשר שיקנה בזה שום שלמות, אבל אם בא לידו דבר עבירה, ונמנע ולא עשאה מפני יראת ה', הנה הוא זוכה בזה לחיי העוה"ב כאילו עשה מצוה, ומזה הצד יתנו כל מצות לא תעשה שבתורה שלמות בנפש. כי מי שישב ולא אכל בשר חזיר לפי שהיה לו מה יאכל או שהיתה נפשו קצה בו, איננו ראוי לקבל שכר בזה. אבל אם היה מתאוה לאכול בשר חזיר, או שלא היה לו מה יאכל ונזדמן לפניו בשר חזיר, ונמנע מלאכלו מפני יראת ה' ולהשלים מצותו שציווה שלא לאכלו, אע"פ שהיה רעב ותאב אליו - הרי זה ודאי ראוי לקיבול שכר… וזה הדרך, אע"פ שיראה קל ההשגה, אינו כן, אבל הוא קשה מאד. שהרי דוד המלך שאמר על עצמו "שמרה נפשי כי חסיד אני" (תהלים פו), כשנזדמן לו ענין בת שבע, שלא היה לו מונע אחר אלא יראת ה' בלבד, לא היה בו יכולת לכבוש את יצרו לאהבת ה', כי ההימנע מעשות העבירה בעבור יראת ואהבתו הרי הוא כאילו עשה מצות עשה כתיקנה על הכונה הראויה. ועל זה הדרך יתנו מצוות לא תעשה שלמות בנפש, בהיותן בלתי נעשות, כמו שיתנו מצוות עשה שלמות בנפש בעשייתן (ספר העיקרים, מאמר ג, פרק כז). [48] 'כשם שצריך אדם להאמין בהש"ית כך צריך אח"כ להאמין בעצמו. רוצה לומר שיש להשי"ת עסק עמו.. (צדקת הצדיק, קנד') [49] 'דע, כי צריך לדון את כל אדם לכף זכות, ואפילו מי שהוא רשע גמור, צריך לחפש ולמצוא בו איזה מעט טוב, שבאותו המעט אינו רשע, ועל ידי זה שמוצא בו מעט טוב ודן אותו לכף זכות, על ידי זה מעלה אותו באמת לכף זכות, ויוכל להשיבו בתשובה.'...וכן צריך האדם למצא גם בעצמו, כי זה ידוע שצריך האדם לזהר מאד להיות בשמחה תמיד, ולהרחיק העצבות מאד, מאד (כמבאר אצלנו כמה פעמים). ואפילו כשמתחיל להסתכל בעצמו ורואה שאין בו שום טוב, והוא מלא חטאים, ורוצה הבעל דבר להפילו על ידי זה בעצבות ומרה שחורה, חס ושלום, אף-על-פי-כן אסור לו לפול מזה, רק צריך לחפש ולמצא בעצמו איזה מעט טוב, כי איך אפשר שלא עשה מימיו איזה מצוה או דבר טוב.. ואזי כשמחיה ומשמח את עצמו על-ידי-זה כנ"ל אזי הוא יכול להתפלל ולזמר ולהודות לה', וזה בחינת 'אזמרה לאלקי בעודי', ב'עודי' דיקא, הינו על ידי בחינת העוד שלי שאני מוצא בעצמי בחינת עוד מעט ואין רשע כנ"ל, על ידי אותה הנקודה, על-ידי-זה אוכל לזמר ולהודות לה' כנ"ל. וזהו 'אזמרה', אזמרה דייקא, היינו זמירות ונגונים שנעשין על ידי שמלקט הנקודות טובות כנ"ל (ליקוטי מוהר"ן, שם). [50] תפארת ישראל למהר"ל, פרק כח'. וראה עוד 'נתיב התשובה'. [51] 'טוב מאד להשליך עצמו על השם יתברך ולסמך עליו. ודרכי כשבא היום אני מוסר כל התנועות שלי ושל בני והתלויים בי על השם יתברך שיהיה הכל כרצונו יתברך וזה טוב מאד. גם אזי אין צריך לדאוג ולחשב כלל אם מתנהג כראוי אם לאו מאחר שסומך עליו יתברך. ואם הוא יתברך רוצה בעניין אחר הוא מרצה להתנהג בעניין אחר כרצונו יתברך. וכן כשמגיע שבת או יום טוב אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל העניינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדשת אותו היום מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד.' (שיחות הר"ן, ב'). [52] רבי יוחנן כשהיה רואה נמלה היה מתפעל (חולין סג:) ועוד עיין כוזרי א סח-ט ומאמר ג, יז'. 'אורות התורה' פ"ג, ח', ו'עין איה' שבת, פרק ה', יב'. [53] 'ואיש אשר יקח את אחותו...וראה את ערותה והיא תראה את ערותו חסד הוא..'(ויקרא כ',יז' ובסנהדרין נח: נדרש הפסוק "כי אמרתי עולם חסד יבנה" - על קין שנשא את אחות ועסקו בכך בספרים. [54] כתב ה'נודע ביהודה' (מהדורה קמא, או"ח סימן לה') "והנה מה שביקש מעלתו ממני לסדר לבעל תשובה זה תשובה על עונו, הנה עונו גדול מנשוא מצד חומר העון עצמו, עון אשת איש, ובפרט שהתמיד בחטא זה שלש שנים רצופות והיה עמה בבית בודאי שאין מספר לרוב פעמים שבא עליה, ולא יספיקו לו שנות מתושלח למספר התעניות בתשובת המשקל לפי תשובות הרוקח שדבריו דברי קבלה, אלא שאומר אני כל זה אם היה התענית דבר המעכב בתשובה, אבל באמת אין התענית רק דבר טפל לתשובה, ועיקר התשובה הוא עזיבת חטא, וידוי דברים בלב נשבר, חרטה בלב שלם, התקרבות והתלהבות לאהוב את הבורא, והיינו תשובה שישוב אל ה` וירחמהו, וישוב אל ה` היינו שידבק בו, אבל שאר דברים תענית וסיגופים אינם עיקרים. ותדע, הרי זה בלתי ספק שהתשובה מכפרת כפרה גמורה ודבר זה מפורסם בתורה ונביאים וכתובים ובשני התלמודים ובכל המדרשים והנביא אומר (יחזקאל יח) ובשוב רשע מרשעתו וגו` (שם לג) כל חטאתיו אשר חטא לא תזכרנה לו וגו`. אלא ודאי שאין לסיגופים ותעניות עיקר מן התורה ועיקר התשובה הוא חרטה גמורה. וזה יכול להיות ברגע אחד. ואף שאמרו חז"ל שאם עבר על כריתות ומיתות ב"ד תשובה ויוה"כ תולים ויסורים ממרקים, הרי שהיסורים עיקר הכפרה, ואי אפשר לגמור הכפרה בלי יסורים.אומר אני, הן אמת שצריך יסורים אבל כבר אמרו חז"ל עד היכן תכלית יסורים אפילו הושיט ידו לכיס ליטול שלש ועלו בידו שתים, הן אמת שדברי הרוקח דברי קבלה והרי הוא נתן תשובת המשקל, אומר אני שודאי נחוץ הוא לבעל תשובה כדי לשבור לבו הזונה שיוכל להתחרט בלב שלם, וכל זמן שלא נשבר לבו אי אפשר להיות החרטה בלב שלם בלי ערמה וכל זה מן הסתם, אבל מי שיוכל לזבוח יצרו ע"י התורה שכבר העידו חז"ל שאם אבן הוא נמוח וגם התורה מתשת כח, לזה אני מיקל מאוד בתענית וסיגופים, אבל החרטה ושבירת הלב והבכי זה נחוץ מאוד והמרבה בבכי במסתרים משובח. וכתב הגר"ע יוסף שליט"א (יביע אומר ח"ב, אה"ע סי' ב') ביחס לתשובה בעניין אשת איש: "ויתמיד בתשובה ומעשים טובים בכל כוחו ויהיה שמח ביסורין. ויתענה כפי כחו. וע' גנזי חיים (דק"נ ע"ב). ויעסוק בתורה הרבה. ושב ורפא לו'. [55] עיין בשו"ת מהרי"ט (ח"ב, או"ח סימן ח') שעסק בתשובתו של אדם שהיה רוצח ונואף באשת איש ועובד עבודה זרה וכתב אודותיו: 'אמנם כי אחרי שובו ניחם על רעתו, ואחרי הוודעו והכיר מרדו ספק על ירך, אין לך דבר שעומד בפני התשובה, שהוא יתברך נותן יד לפושעים וימינו פשוטה לקבל שבים, ואפי` הרבה לפשוע ושב בתשובה שלמה לפניו ית` הקב"ה מקבלו דכתיב: 'רשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו'. [56] 'כשבאים לשוב בתשובה צריכים לדעת שאין שום מניעה בדבר. אפילו אותם כ"ד הדברים המעכבים את התשובה, תיכף כשמבקשים ובאים לשוב עליהם שוב אינם מעכבים. ואין לבטל שום נטיה של תשובה, לא קטנה שבקטנות, מפני שפלותה, לומר שאין הרעיון הקטן ראוי לפי מדתו שהאדם משער את עצמו, ולא את הרעיון היותר גדול, לומר שהוא גבוה יותר מערכו. כי הכל עולה ומצטרף ביחד לקומה שלמה ועולם מלא של תשובה, שהוא יקר, גדול וקדום מכל העולמות האחרים' (אורות התשובה יד, ג') [57] 'גם בדברים שאי אפשר לתקן אותם במחשבה כ"א במעשה, כמו בין אדם לחבירו, מ"מ אין לשער את הגודל שיש בכל הרהור של תשובה, אפילו כשהוא בא מצד יראה פשוטה יראת העונש, מפני שכל מדה קטנה שבקטנות גורמת לעורר בנפש ובעולם את המדות הקדושות והגדולות, ואור קודש מאור פני עליון מופיע בכל זיו בהדר אהבה ובנועם ד' ע"י כל מחשבה הנוטה לטובה,; ואפילו אם יש בה סיגים רבים, החן הפנימי שלה, הקדש היסודי שבתוכה זהו שוה כל עושר, וכל חפצים לא ישוו בה. (אורות התשובה יד', יד') [58] סיפר הרב שמואל אליהו שליט"א (שיעור לימי השובבי"ם, נמצא באתר 'ישיבה'): כמה וכמה פעמים באו אלי גברים ונשים וביקשו תיקון על חטאי העבר בעריות וכד'. שאלתי את מו"ר הרב (שליט"א) זצ"ל ואמר לי להדריך אותם לקבל על עצמם כל שנה לצום פעם אחת או פעמיים או להתענות תענית דיבור כל חייהם בשובבים. ובאמת התיקון שונה מאדם לאדם כי גם הקלקול שונה מאדם לאדם. יש נכשל במחשבה ויש נכשל במעשה. יש בעלי תשובה שנכשלו ויש דתיים שנכשלו (שזה הרבה יותר קשה). יש שנכשלו במעשה חמור ויש במעשה חמור יותר. יש שנכשלו לאונסם ויש שגירו יצר הרע בעצמם. יש נכשלו פעם אחת ויש נכשלו פעמים רבות. יש נכשל בעצמו יש מחטיא גם אחרים. לכן התיקון הוא שונה מאחד לאחד לפי מדרגתו ולפי מדרגת עוונו. בספרי המקובלים כתוב כי תיקונים אלו צריכים להעשות על יד צומות רבים וקשים. מו"ר הרב (שליט"א) זצ"ל, מקל הרבה ואומר שהעיקר הוא תיקון השובבים שנעשה בכמה דרכים. יש ספרי לימוד לתיקון הברית. יש תפילות לתיקון הברית. ויש תעניות אכילה ויש תעניות דיבור. אמנם אומר מו"ר הרב (שליט"א) זצ"ל שגם מי שעשה פעם אחת את התיקון בשנה אחת, ראוי לו שיעשה את התיקון כל שנה ושנה "וחטאתי נגדי תמיד". הטעם שהרב מקל בזה הוא בגלל שהתקופה הזו היא תקופה של תשובה וצריך להקל על בעלי תשובה'. [59] נמצא בתוך ספרו, 'עקבי הצאן'. [60] שיחות הרצי"ה, 'הדור'. [61] והוסיף שם הרב: 'ואל יפלא אם יש חסרונות במהלך החיים של העוסקים באימוץ הגופני ובכל החיזוקים הארציים שבישראל, כי אפילו הופעת רוח הקודש צריכה בירור מתערובות ציחצוחי טומאה שמתערבים בה, והיא הולכת ומיטהרת, מתקדשת ומתבררת, פודה את עצמה מגלותה, עד שבאה לכלל דרך צדיקים 'אור נוגה, הולך ואור עד נכון היום'. [62] אורות התשובה פרק א', תשובה גופנית. וקובץ ו,ח' - 'החטאים שחסרון סידור גופני גורם אותם, הם נדרשים להיות מיתקנים תחילה, על ידי הטבת אורח החיים, שישוב הדעת החכמה המעשית צריכים לבוא לעזרתה.' [63] ועיין בקונטרס 'טובים מאורות' למרן הגרי"מ חרל"פ זצ"ל. [64] 'שהיה לוקח עורלותיהם (מילותיהם) של ישראל וזורק כלפי מעלה'. וראה זוהר בשלח סה, ב'. [65] 'מהרה יתקיים בנו, שמעו עמים ירגזון, מהרה יוסר המסוה מהעולם, וידעו כי עם ד' אנחנו, כי יד ד' עלינו לטובה. כי מרכז העולם ומרכז האנושיות אנחנו, כי אמת גלויה ובהירה היא כל התכונה של הנבואה, המספרת כל כך בשבח הנצחי של ישראל. יפלו כל מגדלי התוהו אשר הוקמו על יסוד המארה של עזיבת ד' את ישראל, ינפצו עלי סלע כל סלעי המגור של המאיימים עלינו לאמר, עמא דאהדרינהו מריה לאפיה מיניה...' (קובץ ו', רב') [66] ואולי לכן, ראשו של עשיו בלבד קבור במערת המכפלה, אך לא גופו. [67] ראה 'אורות התחיה' פסקה א'. [68] ישראל ותחיתו, א'. [69] שעל פיו גזרו חז"ל על 'שניות לעריות'. (יבמות כ:) [70] 'רז התנועות העכשויות מתברר בזה, שהקודש עצמו, אור העולם, העומד למעלה מהטבע, מהגופניות והחברתיות, תובע הוא מהעולם בכלל, ומישראל הפזור והשבור בפרט, את הדקיון של הטבע, הפשטות, הבריאות, הנורמליות, שבחיים, בהרגשה, בשכל, בהתפעלות. מתקרבים אנו אל כל תביעות הטבע, מתלכלכים אנו בזוהמתו, אין מוצא להגן כי אם על ידי הארות גדולות, על ידי הופעות נשמתיות אלהיות, מגלות רזי עליון, מודיעות האגור בסתרי חושך. בקירוב אל הטבע יש שנאת הקודש הרגיל, הצורר את הטבע, המשדד את מערכתו. הקודש הרגיל, המורגל מאז להתהלך עם הטבע בקרי, אוגר הוא את שארית כחו להלחם עם הטבע, אבל לוחם הוא עם הטבע שלו, כושל הוא ונופל במלחמתו. הטבע המתנשא לתבע את דקיונו, שנעור על ידי תביעת הקודש הגנוזה בקרבו, מתנשא עם כל שלילותיו, שונא הוא את הקודש, גם הטבע שלו, גם את הודו, יפיו ובריאותו. פה נופל הטבע, ונכשל במלחמתו. לויתן ושור הבר שניהם נופלים במלחמתם, ונעשה מבשרם סעודה יפה לצדיקים. מי שלא נשקע בהבלים, לא זנו עיניו אחרי קניגיאות של אומות העולם, המשחיתות את תפארת הנשמה, את הוד אצילותה וטהרת מדותיה, הרי הוא זוכה ומזכה לראות קניגיון מלבב זה, עומד הוא ממעל לשניהם. גבריאל, בכח אל עליון, מעורר את המלחמה. צור עולמים, בהגלות אורו וקודש עליוניותו, גומרה. העושו יגש חרבו. רואה היא הנשמה הניזונה מלחמה הפנימי של תורה, את הכחות הבהמיים שביבשה ושבים מתאבקים, לוחמים בקצף, מתנפלים זה על זה, כל אחד חושב אני אכבוש הכל. אבל לא לדגי הים ולא לבהמות הרים הנצחון, כי אם לקורא בשם ד', והוא ימלט, וימלט הכל. (אורות הקודש חלק ב, עמ' שיז, פיסקה כג) [71] 'דאסר לה אכולי עלמא כהקדש' – (קידושין ב:) ותוס' שם. [72] וראה רמב"ן עה"ת 'קדושים תהיו' – 'קדש עצמך במותר לך' וזהו אותו רמב"ן הכותב: "דע כי חבור זה הוא ענין קדוש ונקי כשיהיה הדבר כפי מה שראוי ובזמן הראוי ובכוונה הנכונה ואל יחשוב אדם כי בחבור הראוי יש גנאי וכיעור ח"ו." (אגרת הקודש, לרמב"ן) [73] 'אחד מתנאי המילה ומטעמיה הוא לזכור תמיד כי היא אות אלוהי אשר צונו האלוה לשימו בכלי התאוה הגוברת באדם כדי שיוכל האדם להתגבר עליה ולא ישתמש בה כי אם כראוי לטבעו בשימו את הזרע בתנאים הנאותים בזמן הנאות אולי יהיה זרע זה מצליח אשר ימצא ראוי לקבל את הענין האלוהי' (כוזרי, א, קטו). [74] "..ההשקפה האופטימית, של 'וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד', היא נותנת מקום לאידיאליות להתפשט גם על הנטיה המינית. ואם ירד טבע הבשר ויצר לב האדם עד כדי התפתחותה של הערלה, הנה יסול לו האדם את דרכו האצילית בתיקון ברית קודש, על ידי המילה, ואז ימצא את כל כחותיו נטויים למטרה כללית אידיאלית קדושה, ומבשרו יחזה אלוה, ויקדש את קדוש ישראל, ד' אחד.." (אוה"ק ח"ג, קשר הברית והטוב העולמי) [75] זוהר, ח"ב, כג, א, ושם, לב, א. [76] ראה: 'אוהב ישראל' מאפטא, פרשת וישב, באריכות. [77] 'ראשית חכמה' שער האהבה, פרק ד' – דביקה, חשיקה, חפיצה, וכן דברי חז"ל אודות נשמותיהם של ר"ע ורחב"ת. [78] ראה: נדרים לב. 'הנודר מערלים מותר בערלי ישראל, ואסור במולי האומות, שאין העורלה קרואה אלא לשם הגויים, שנאמר 'כי כל הגויים ערלים.' [79] 'אמר ר' יוחנן פלטי שמו ולמה נקרא שמו פלטיאל? שפלטו אל מן העבירה. מה עשה? נעץ חרב בינו לבינה. אמר כל העוסק בדבר זה ידקר בחרב זה. והכתיב 'וילך אתה אישה'? שנעשה לה כאישה. והכתיב: 'הלוך ובכה'? על המצוה דאזיל מיניה. 'עד בחורים'? שנעשו שניהם כבחורים שלא טעמו טעם ביאה. אמר רבי יוחנן תוקפו של יוסף ענוותנותו של בועז תוקפו של בועז ענוותנותו של פלטי בן ליש'. (סנהדרין יט(: [80] 'עוד אמר שאין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי, או כולו חייב. כי מעלת מדריגת המשיח אינו שייך רק אם כל הדור זכאי, או כל הדור חייב. כי יש לך לדעת כי המשיח יהיה משלים כל העולם, ואם הדור זכאי, כולם ראוי להשלמה. ואם הדור כולו חייב, והם בעלי העדר והפסד, וההעדר הוא קודם הויה, ולפיכך בשביל הדור שכולו חייב יבוא המשיח. ועוד אמר 'אם ראית דור שנתמעט וכו. פירוש, כי הדור אשר יבוא בו משיח הוא דור שפל יותר מכל הדורות. ואלו יזכו אל המשיח, כאשר אין כאן הויה בעולם כלל, ויש כאן העדר, ואז יתחדש הויית המשיח, ויש בו הויה אל כל העולם. וכאשר שהוא כאן חסרון הויה לגמרי בעולם, כפי חסרון הויה יתחדש הויה שלימה...' (נצח ישראל, פל"ט) [81] נדפס בדף 251. וראה בהרחבה על כך בספר 'הקדמות ושערים' לבעל ה'לשם', שער ו' פ"ט'. [82] בהרחבה באגרת תקנ"ה, ובמאמרי הראי"ה עמ' 99, ועיין אורות הקודש, ב, עמ' תנב. [83] וראה עוד בגבורות השם פרק כט', ביאור המהר"ל אודות "וירכיבם על החמור'. [84] עיין 'אור החיים' ויקרא כה', כה' – 'כי קץ הגלות ישנו אפילו יהיו ישראל רשעים גמורים ח"ו.' [85] 'וקדושת זרעא דלאה בפנימיות ואתכסיא נתברר ביהודה אחר הירידה מאחיו שהיה בירידה ושפלות עד שהיה נראה היפך הקדושה להתחבר עם הקדשה בעינים... והנה זהו תכלית הירידה שנדמה לשקוע בחושך הגמור שאפילו אור היום החול נעלם ממנו לא אור קדושת השבת לבד, אבל כל זה מצד ההתגלות בעולם הזה שהפנימיות נעלם והנגלה בו הוא עלמא דשקרא... ומצד האמת לא היתה בזה קדשה וכולו בקדושה דמאתו ית' יצאו כבושים לברא אורו של משיח שהוא תכלית ושורש המציאות הקדושה בעולם הזה... (ישראל קדושים ח"ב, עמוד עא). וראה עוד ב'שם משמואל': 'וביהודה ותמר מפורש במדרש (פרשה פ"ה), שזימן לו הקב"ה מלאך הממונה על התאוה. ולכאורה יש לומר, היתכן שמן השמים יכריחו לעבירה, והלא הקב"ה בעצמו שומר מצוותיו, וכתיב לפני עיוור וגו', אך התירוץ בזה יש לומר, שמאחר שכן צריך להיות, מהטעמים המובאים בחכמי האמת, וכל מלכות בית דוד נשתלה דוקא בדרך זו, הוא כמו הוראת שעה, ושוב אין כאן עבירה כלל. אך יוסף לא ידע מזה, דבמדרש מובא שקינטר את יהודה ברמז במעשה תמר... וזה שאמר, דברים שלא נתגלו לך נתגלו לי... (בראשית ויחי תרע"ה) והנה בכתבי האריז"ל, שהנשמות הגבוהות שצריכין להוציא מתחת יד החיצוניים, שנשבו בחטא אדם הראשון, צריך להיות שהחיצוניים לא יבינו, ועל כן נשמת דוד המלך ע"ה היו צריכים להוציא על ידי ענין תמר ויהודה ובועז ורות, שחשבו החיצוניים שודאי הוא ענין של חטא, ובודאי הנשמה בבואה לעולם על ידי חטא תתקלקל עוד יותר, ותשוב לידם מקולקלת מבראשונה... (במדבר נשא תרע"ג). וראה עוד ב'שיעורי דעת' לגריי"ל בלוך זצ"ל (חלק ב, כל הגדול מחברו, עמוד קסו) 'מצינו במדרש (בראשית רבה פ"ה ח'), ויט אליה אל הדרך, בעל כרחו, כלומר היתה מלחמה בנפש יהודה, והכריע בו כח אחד ודחפו בעל כרחו. ואמרינן שם, בקש לעבור וזימן לו הקב"ה מלאך שהוא ממונה על התאוה, אמר לו יהודה להיכן אתה הולך, מהיכן מלכים עומדים, מהיכן גואלים עומדים. איזו שייכות יש לו למלאך הממונה על התאוה לשאלות אלו? אבל באמת כשהיתה המלחמה בנפש יהודה, התחילה ההתנגשות בין השרשים הגבוהים, בין הכחות העליונים השונים, וזאת היתה תנועת המלחמה בין הכחות השונים שבנפש יהודה. אין אנו צריכים לומר דוקא כי בנפש יהודה היתה מורגשת רק מלחמת כחות רוחניים, יש לומר, כי בנפש יהודה התעוררו באמת כחות טבעיים פשוטים, אבל היתה להם התקשרות עם השרשים העליונים, סבתם ומקורם היו כחות עליונים, וכשהכריע כח אחד עליון היתה הדחיפה כחו של מלאך. איתא במדרש (שם ב') שבטים היו עסוקים במכירתו של יוסף... והקב"ה ... בורא אורו של משיח. מה גדלה התעמולה בעולמות העליונים ברגע זה, בשעה שהיה נחוץ לברא אורו של מלך המשיח, כמה כחות עליונים התנשאו והתנגשו זה בזה, והמלחמה הזאת השתלשלה ובצבצה בנפש יהודה בדמות כחות נפשיים המתרוצצים בו. כמה גדלה בו המלחמה... בכל זאת אמרו חז"ל (שם ג') תמר לשם שמים נתכוונה, כי לבעבור יברא מזה מלך המשיח, היה נחוץ שתצטרף כאן מחשבה לשם שמים טהורה...' ועיין מהר"ל 'גור-אריה' בראשית, שם, וחידושי אגדות, סוטה י. [86] 'בלא החוצפא דעקבתא דמשיחא, לא היה אפשר לבאר רזי תורה בגילוי גמור. רק על ידי התעבות ההרגשות שעל ידי החוצפא, יהיה אפשר לקבל הארות שכליות עליונות מאד, וסוף סוף שהכל ישוב לתיקון גמור'. (קובץ ב', קח') [87] 'עיקר תיקון פגם הברית הוא קידוש הרצון והארתו הברורה, עד שהרצון היותר חזק מצד הטבע הגופני, שיש לו שורש בקדושה חזק מאד מפני הופעת החיים שבו, שהוא הרצון של נטיית המין, אור הקדושה שופע בו כל כך עד שהצד הקדוש שבו הוא הרודה בחיים וממשיך את פעולתו והופעתו. והצד של החול, וקל וחומר של הטומאה שבו, הוא בטל לגמרי לצד הקודש, ואז באמת לא יקרב נגע באהלו, ונעשה צדיק משומר מכל מוקש, וכשהרצון עולה במדרגה עליונה של קודש כזאת, אז הוא מתברר גם מכל מדות רעות ומכל מעשים רעים שבעולם, אפילו מהדברים היותר קלים שהאדם דש אותם בעקביו'. (אוה"ק, ח"ג) [88] נזכיר את: 'והייתם קדושים' - שמירת הברית נוכח אתגרי ימינו, בעריכת יגאל דנאן ודניאל גאמס, ירושלים תשנ"ז, 'אשיב ממצולות' – הרב יהושע שפירא, ישיבת ההסדר רמת גן. 'כותנות אור' - אוסף מאמרים בענייני צניעות, ישיבת ההסדר ירוחם, תש"ס. 'היצר הלב והאדם' – התמודדות רוחנית ועצות למעשה, הרב אלי שיינפלד, ספריית בית אל, תשע"ב. טהרת הברית - הרב שלמה אבינר, ספרית חוה, בית אל. יוצר אור - על היצר והאור בחיינו פרקי התמודדות – הרב ליאור לביא, מדרשת 'לעבדך באמת', אלון-שבות, תשע"ג.