תודעה יהודית, הגות, חינוך ומשפחה
  www.shirat-rash.022.co.il
'שירת רש' - מאת הרב שי הירש
יום ה', יז’ בסיון תשע”ט
    דף הבית  |  יצירת קשר  |  הזמנת הרצאות למוסדות חינוך  |  למכון תורני תורת שלמה  |  להזמנת הלקט 'המחזיר שכינתו לציון'  |  להזמנת הספר 'עטרת שלמה' - חדש  
חשבון נפש ציבורי לאור דרכו החינוכית של מו"ר הגר"א שפירא זצ"ל/ אלול התשע"ד.
10:58 (17/06/14) שי הירש

על 'עולם התורה' והציונות הדתית חשבון נפש ציבורי לאור דרכו החינוכית של מו"ר הגר"א שפירא זצ"ל/ אלול התשע"ד. בחג הסוכות הקרוב, תמלאנה שש שנים לפטירתו של מו"ר, הגאון האמיתי, הרב אברהם שפירא זצ"ל. ככל שחולפות השנים, הולך וגדל החלל האדיר שנפער עם הסתלקותו של זקן ראשי הישיבות וגדול הדור. ממשיך דרכם הציבורית של הרב קוק ובנו הרצי"ה, ראש ישיבת 'מרכז הרב' במשך עשרות שנים, והרב הראשי לישראל. בשנה האחרונה, דומה שחלל זה הפך למוחשי במיוחד נוכח ההתרחשויות הרבות בשדה הציבורי והפוליטי. אותו שדה, שכונה על יד הרב שפירא (להלן: ר' אברום), כ'הלכות ציבור', שבהן, כך הורה, רק לגדולי תורה מובהקים, ישנה סמכות מוסרית להורות ולפסוק. אותן הנהגות והדרכות של הציבור, הכוללות את היחס התורני-הבריא והאוהב כלפי מדינת ישראל, המתפלל לשלום 'ראשיה שריה ויועציה' ולמרות זאת, אם יש צורך בכך, יודע לעמוד מולם בתקיפות רבה בכל הקשור לקודשי ישראל, ואף לפעול להחלפתם המידית, במידה ומעלו בתפקידם (כיאה, ל'ממלכתיות' אמיתית, שלא נושאת פנים לאיש, במקום שבו יש חילול השם). יחס זה, קשור הוא גם לעמידה על כבודה של הרבנות הראשית לישראל, וראייתה כ'מרא דאתרא', אשר היא הסמכות ההלכתית המרכזית, ומתפקידה הוא לפסוק בכל השאלות הציבוריות אשר על הפרק, החל מסוגיית הגיור והמעמד האישי וכלה בשאלת העלייה להר הבית והתמודדות עם תמורות בערכי ובמבנה המשפחה. הרב שפירא, שנפטר בגיל תשעים ושמונה בקירוב, היה במשך למעלה משישים שנה, שותף מרכזי ומבכירי הבונים של עולם התורה הציוני דתי (לגווניו) הכולל - ישיבות גבוהות ומכוני מחקר תורניים, ישיבות הסדר ומדרשות ליהדות (ואף המכינות הקדם צבאיות והרמי"ם שלהן, צמחו בבית מדרשו) אך, יחד עם זאת, הוא מעולם לא זלזל בציבור החרדי ובגדוליו, ופעל למען התבססותן והרחבתן של כל הישיבות מכל הזרמים, החוגים והמגזרים. עמדה זו הייתה חלק מעמדה כוללת של התבוננות מערכתית (תפיסת 'כלל ישראל') המטפחת מערכות יחסים עם מגזרים אחרים המרכיבים את החברה הישראלית ובמיוחד ביחס חם וקרוב של כבוד והערכה כלפי הציבור החרדי האמון על שמירת תורה ומצות וראייתו כשותף מרכזי, במערכה על צביונה היהודי של המדינה, וזאת, יחד עם ביקורת מידי פעם, על הטעון שיפור. זו, הייתה גם עמדתם של בכירי הרבנים וכן של המנהיגים הפוליטיים של הציונות הדתית מראשית הווסדה ועד עצם היום הזה. החל ממסעו הממושך (כתשעה חודשים!), של הרב אברהם יצחק הכהן קוק לארה"ב בשנת התרפ"ד, למען עולם הישיבות באירופה ובארץ ישראל, עבוֹר לפעילותו של ממשיכו ברבנות הראשית, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, בשנות השואה ובשנותיה הראשונות של המדינה למען עולם הישיבות שחרב ובנייתו מחדש בארץ. (יש להזכיר בהקשר זה במיוחד, את פרק ההצלה המופלא של ישיבת מיר, ע"י מאמציו של הרב ד"ר זרח ורהפטיג ז"ל איש "הפועל המזרחי"), וכלה בידידותו של הרצי"ה קוק עם זקן ראשי הישיבות, הרב איסר זלמן מלצר, ועם ראש 'ישיבת חברון', הרב יחזקאל סרנא, ובהתנגדותם של הרב שאול ישראלי והרב משה צבי נריה, לגיוס בכפייה של בחורי ישיבות, ועוד רבות הדוגמאות. כמו כן, יש להדגיש את השותפות ויחסי הגומלין שבין עולם התורה החרדי לעולם התורה הציוני-דתי. בשנותיה הראשונות של המדינה, היו מעט ישיבות גבוהות בארץ ומניין התלמידים בהן היה זעום. בישיבות התיכוניות באותה התקופה, רוב מניין ובניין של המחנכים, היו בוגרי ישיבות חרדיות אשר ללא ספק, הקימו עולה של תורה בקרב בני ה'מזרחי' ו'הפועל המזרחי'. מצב זה גרם לכך, שמיטב בוגרי הישיבות התיכוניות המשיכו את לימודיהם דווקא בישיבות גבוהות, ובכך, בנו בעקיפין, גם את עולם התורה החרדי (כדוגמת הישיבות בעזתה, תפרח, כפר חסידים ועוד). כך היה המצב, עד שהוקמה, ע"י הרב חיים יעקב גולדוויכט (בגיבוי ובברכת 'החזון אי"ש' בבני ברק) ישיבת ההסדר הראשונה, ישיבת 'כרם ביבנה' אשר בעקבותיה החל לפרוח עולם ישיבות ההסדר. יש לציין עם זאת, שלא תמיד (בלשון המעטה...) הכיר הציבור החרדי על עסקניו ועיתוניו, (ולמרבה הצער, לעיתים אף על ידי חלק מגדוליו), בעולם התורה של הציונות הדתית שקם ל'תפארת מדינת ישראל', ויחס מזלזל ומתנשא כלפי רבנים ות"ח בוגרי ישיבות תורניות-לאומיות, רווח מאוד בקרב חלקים מסוימים בעולם התורה החרדי. ר' אברום כידוע, היה 'ירושלמי'. וככזה, למד בילדותו ב'תלמוד תורה' המפורסם של ירושלים 'עץ חיים' ולאחר מכן, למד בישיבת 'חברון' המפורסמת, וביחד עם חברו לישיבה, הרב שלמה גורן, הוכרו כ'עילויים' של הישיבה ורבותיהם ייעודו להם גדולות בהנהגת הציבור. ר' אברום, אף הוזמן ללמד בישיבת פוניבז' ע"י מייסדה הרב כהנמן, אך העדיף את ישיבת 'מרכז הרב' שרוחה והשקפתה תאמו את עמדותיו. כתלמידו של הרב קוק החזיק בעמדה אוהדת כלפי המדינה וכלפי מוסדותיה וסבר שהקמת המדינה מהווה את התממשות תפילת הדורות לשוב לארץ ישראל ואת הביטול המוחלט של הגלות, ובנוסף, על ידי הקמתה, מקיים עם ישראל את אחת המצוות המרכזיות בתורה – מצוות ישוב ארץ ישראל. למרות אופיו החילוני של השלטון הוא סבר ש'משיח לחוד ויצר הרע לחוד..' והוביל את העמדה הגורסת כי על הציבור הדתי לקחת אחריות על עיצוב דמותה התרבותית של המדינה במקום להתלונן על המצב הרוחני שלה. הוא חלק נחרצות על העמדה החרדית שסוברת שאסור היה להקים את המדינה וראה בהצבעה בבחירות חובה הלכתית וזכות גדולה גם יחד, ואף לאחר יישום תכנית 'ההתנתקות' סירב להכניס כל שינוי בתפילה לשלום המדינה או לשנות את סדרי התפילה ביום העצמאות והסביר 'כי מדינה לחוד וממשלה לחוד'. המדינה היא של 'כלל ישראל' ואילו את השלטון צריך להחליף. הוא גרס כי ישיבה ציונית נבדלת מישיבה חרדית לפחות בשלושה מאפיינים בסיסיים: דגל המדינה צריך להיות מונף בה, צריכים להיות בה סדרי תפילה מיוחדים ביום העצמאות, וצריך להיות בה יחס חיובי לדמותו ופועלו של ד"ר בנימין זאב הרצל ז"ל. יחד עם זאת, במהלך כל שנותיו בהנהגת הציבור, ראה את עולם הישיבות בארץ כמקשה אחת. אהבתו לישיבות ולעולם הישיבות הייתה עצומה ולא ידעה גבול. הוא הדגיש כל חייו את מרכזיות מוסד הישיבה בישראל ואת תפקידו כמעביר התורה מדור לדור. בימיו האחרונים ממש, בעת היותו מאושפז בביה"ח, ביקש מקרוביו שייקחוהו בחזרה לישיבה. מידי יום העצמאות היה מבקש שיבררו עבורו את מספר לומדי התורה מעל גיל שמונה עשרה במדינת ישראל והיה שמח שמחה גדולה בריבוי המספר הזה מידי שנה בשנה ואף היה מתפאר בכך ש 'מימי חזקיה (מלך יהודה בשלהי בית ראשון) עד ימינו, לא היה כזה ריבוי תורה בארץ ישראל' וכן הכריז פעמים רבות בשמחה ש'מרכז התורה היום – חזר להיות בארץ ישראל'. פעם אף דחה בחדות, הצעה שקבל מפוליטיקאי דתי, שהציע לו, מתן תמיכה תקציבית אך ורק לישיבת 'מרכז הרב' ובנותיה ולא לישיבות חרדיות. הרב סרב והוסיף בתמיהה: "שאנו נכריז שאלו ישיבות ואלו לא?!" – זו הייתה עמדתו של קברניט עולם התורה התורני-לאומי. כעת, למרבה הצער, באים אנשים המתיימרים לדאוג לצביונה היהודי של המדינה, והרואים עצמם כחלק לגיטימי מעולם התורה הציוני-דתי, ובקלות דעת בלתי נסבלת, מניפים את ידם על עולם התורה העצום הקיים במדינה, המהוה את הערובה הבטוחה היחידה עבור זהותה היהודית העתידית של המדינה. לנגד עינינו, הולך ומתממש חששו המרכזי של ר' אברום מפני 'הרבנים הצעירים' ('רעבלאך' בלשונו). חשש זה, גרם לכך שבשנותיו האחרונות, היה מזהיר מפני אותם שלא ראויים לפסוק ב'הלכות ציבור' ופוסקים בהם וזאת מתוך סברותיהם האישיות וללא נטילת עצה מת"ח בכירים, תוך כדי התעלמות מזקני ת"ח שבדור, ואף הביע פעם אחת את חששו מפני מעשיהם של אותם רבנים לאחר פטירתו. מפליא הדבר ביותר, כיצד אנשים בעלי משנה סובלנית וליברלית, מנסים לכפות באופן כוחני כל כך את עמדתם האידיאולוגית על הציבור החרדי, ועל מנת לנקות את מצפונם הם מבטיחים לעמוד לימין 'עולם התורה הציוני'... כיצד יכול, איש תורה הסובר שזוהי טעות אמונית וחינוכית לכפות כיום אורח חיים דתי על אדם חילוני, לכפות באותו אופן בדיוק קיום אורח חיים לאומי על אדם חרדי?! ואם כי יש לכאורה לטעון כנגד דברים אלו ולומר, שקרוב לוודאי, שלו היה המצב הפוך מבחינה פוליטית, הרי שכפי הנראה עסקני הציבור החרדי היו דואגים אך ורק לטובת צרכי המגזר החרדי ולא עבור עולם התורה והחינוך הציוני-דתי, בכל זאת, זוהי התנהגות 'שרידותית' ומגזרית שאין לבוא אליה בטענות, אולם לטוען שהוא בא בשם הכלל כולו ולא בשם מגזר מסוים, עליו אכן להוכיח זאת ולא רק להצהיר על כך... אולי שכחנו שגם אחינו 'החרדים' הם יהודים, וגם אותם עלינו לקרב ולאהוב, ולא רק את אחינו 'החילונים'...יש לזכור, כי שינוי עמדות ביחס למדינה ולשירות בצבא, בתוך המגזר החרדי מתרחש כל העת. אומנם, על פי רוב, מתוך סיבות כלכליות ולא מתוך אידאולוגיה, אך הגבולות הולכים ומיטשטשים במהירות, ובעזרת גישה של דיאלוג ושיחה כנה ולא מתנשא, ניתן באמת לסייע למצוקת העוני ולקדם יציאה לשוק העבודה. במלאות שש שנים להסתלקותו של מורנו ורבנו, ר' אברום זצ"ל, אם ברצוננו, להישאר נאמנים למשולש ההיסטורי של הציונות הדתית, 'ארץ ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל' ,עלינו לפעול בראש ובראשונה למען עולם התורה (פעולה זו כוללת כמובן, גם הפרשת כספי 'מעשר כספים' עבור מוסדות תורה הנמצאים בקשיים תקציביים), הנתון בימים אלו תחת מתקפה ממשית. לאחר שנהדוף אותה, נמשיך במאמצינו להגביר את החינוך לזהות תורנית-לאומית, הן בצבא והן במערכת החינוך הכללית, וכמובן, שלא נשכח גם את 'עולם התורה'... נמשיך ליישב ביתר שאת את ארץ ישראל, נבנה עוד ערים חרדיות, גם בנגב, בגליל וביהודה ושומרון, נקים מרכזים להכשרה מקצועית בכל הארץ ונפעל לעידוד עליה בקרב היהדות הנאמנה. שנה טובה ומבורכת לנו ולכל בית ישראל.