תודעה יהודית, הגות, חינוך ומשפחה
  www.shirat-rash.022.co.il
'שירת רש' - מאת הרב שי הירש
יום ה', יז’ בסיון תשע”ט
    דף הבית  |  יצירת קשר  |  הזמנת הרצאות למוסדות חינוך  |  למכון תורני תורת שלמה  |  להזמנת הלקט 'המחזיר שכינתו לציון'  |  להזמנת הספר 'עטרת שלמה' - חדש  
על קביעתם ומשמעותם של יג' עיקרי האמונה של הרמב"ם - שו"ת בני נוער
12:55 (17/06/14) שי הירש

עיקרי האמונה של הרמב"ם – קביעתם ומשמעותם: שאלה: בין כל שאר המחלוקות בין הרבנים והגישות באמונה.... מציק לי במיוחד, כל העסק הזה עם שלוש עשרה העיקרים של הרמב"ם..... הרי כמו שהוא חידש וחיזק את עיקרי האמונה (שלא כולם היו מקובלים לפני כל כך, והוא "משך" לכיוונים של שלילת הגשמה וכו') כך יכול היה לקום מישהו, בדור אחר או בדורנו, ולחדש עיקר אחד או לפסול עיקר אחד.... ומדוע קיבלנו את דברי הרמב"ם ודבריו של זה לא נקבל? שמא מכיוון שעיקריו של הרמב"ם התקבלו ע"י הרוב? (אמנם לאחר התנגדות עזה בתחילה) ואם לא היו מתקבלים כלל ועיקר אזי היינו סוברים שהם טעות, ולא הינו מאמינים בהם היום (והיינו נחשבים לכופרים)?! האם אנו יכולים להגיד שקבלת רעיון ע"י ההמון (הרוב) מחייבת גם אותי או שבעצם אני יכול להגיד ש-"אלו ואלו דברי אלוקים חיים"? או שמא בעניין עיקרי האמונה דבר זה לא שייך? אני חושב שזוהי שאלת מפתח אשר תשובה עליה תעזור לי בכל שאלה באמונה אשר תתעורר לפני! מקווה שתוכלו לעזור, שהרי מי שלא מאמין בחלק מעיקרי הרמב"ם נחשב כופר! בתודה, שאול. תשובה: לשאול היקר שלום רב, שמחתי לראות את שאלתך היפה הנוגעת ליסודות האמונה. אנסה לכתוב לך כמה דברים ואשמח להמשך בירור מצדך בעניין. ראשית, צריך להבין את משמעותה האמונית המהפכנית, של קביעת עיקרי האמונה ע"י הרמב"ם. אכן כפי שכתבת, ידוע שחלק מרבותינו הראשונים התנגדו למניין ספציפי זה של הרמב"ם (ביניהם נציין את רבי חסדאי קרשקש, אשר בספרו 'אור השם', העמיד את העיקרים על שישה: ידיעת השם, השגחתו, יכולתו, נבואה, בחירה חופשית, ותכלית מוסרית לבריאה. תלמידו, רבי יוסף אלבו, בעל ספר 'העיקרים', העמיד את העיקרים על שלושה: מציאות ה', השגחתו, ושכר ועונש) אולם, חלקם אף התנגד לכל סוג של בקשת עיקרים[1] (כן דעת האברבנאל בספרו 'ראש אמנה', פרק כג', התנגדות המקובלים לפיוט 'יגדל' ועוד) וזאת, משום שהדיבור על עיקר, יוצר בהכרח טפל עמו. מה עוד, שראיית היהדות כמסכת של 'עקרונות על' (מעין 'דוגמות תיאולוגיות') - אינה משקפת נכונה את החיוניות הישראלית - שהיא אורגניזם אחד חיוני, "חיה אחת עומדת ברקיע ושמה ישראל" ולה 'גניוס לאומי' המופיע בהיסטוריה הממשית-הראלית, "ועד דור ודור אמונתו", ואין היא נמדדת ולא נערכת בהיגדים פילוסופיים, ואפילו יהיו המדויקים ביותר (ע"פ דברי הרב צבי יהודה קוק זצ"ל - ב"צמח צבי" אגרת לט', עא', הרחבה בספר 'כארי יתנשא' לרב יוסף קלנר). כמובן, אין הכוונה שאין בנמצא ניסוח מילולי למקצת מהרשמים של 'אומר החיים' הזה של האומה הישראלית, אלא, שכל ניסיון לכלוא אותו בתחום ההיגדים הפילוסופים ולטעון "זו היא היהדות" מגמד ומגחך את החיזיון הזה אשר, אמונת ישראל שמו. זוהי הסיבה שעד דורו של רבנו רמב"ם, לא העלו רבותינו על הכתב את עיקרי אמונה. הן מפאת חוסר צורך היסטורי בכך והן מפאת הקטנת האמונה הישראלית והפיכתה ל'דת' חיוורת. אבל, למרות האמור לעיל, ישנו צורך לעיתים, עקב חשכת הגלות, ו'הערפילים המצויים במחשבה על דבר העניין האלהי' ('יסורים ממרקים', לרב קוק) ובשטח הדעות והאמונות לערוך מעין 'סדר כללי'. ובמסגרתו, להגדיר מה נכלל בדם התמצית ובלשד החיים הישראליים ומהי זמורת זר בכרם ישראל. לקבוע ברורות "כן" או "לא" במיוחד בזמן מבוכה אמונית מבחוץ בדמות הנצרות והאסלאם ומבית, בדמות הקראים (הרחבה על כך במאמר 'העיקרים', בתוך 'מאמרי הרא"יה') וזאת, למרות שברמה העקרונית, בזמן "שהשנים כתקנן וישראל שרויים על אדמתם" אין זו הדרך. (מאמר 'למלחמת הדעות והאמונות', בספר 'אורות') זוהי עבודת הקודש שלקח על שכמו, רבנו הגדול הרמב"ם, בכתיבת 'מורה הנבוכים' שלו. אשר בו בירר את מגבלות השכל והדמיון האנושי הפשוט ולעומתם ביסס את עליונות הנבואה, כפועל יוצא של הרצון האלהי – לנבא את בני האדם, אשר מופיעה בשכלול השכל וכוח המדמה וכמתוות הדרך הבלעדית לחיות חיים אלוקיים המכוונים לרצונו של מקום. הרמב"ם אכן לא מנה את כל עקרונות היהדות שניתן היה למנות. כגון: הבחירה החופשית, סגולת ישראל, עמל התורה ולימודה, מרכזיות המקדש. אלא, הגדיר את עיקרי האמונה בשפה ובסדר שנצרכו לבני דורו מבחינה חינוכית ולא "תיאולוגית צרופה"[2]. כמובן, שהרמב"ם עצמו האמין בכל מה שהוא עצמו כתב, ולא כתב סתם דברים, רק עבור אמונת ההמון הרחב[3]! ברצוני להדגים את הבעייתיות שיש בקביעה אמונית דוגמטית, אשר בעקבותיה בהחלט ניתן להזכיר את משפטו המפורסם של הרב קוק: 'כל המחפש את האלוקים בספרי הפילוסופים, הרי הוא, כמחפש את החי בבית הקברות' ('מאמרי הראי"ה'). למרבה האבסורד, ההיגד - "אלוהים ישנו" 'שווה' מבחינה פילוסופית צרופה, להיגד "אלוהים אינו". וזאת, משום שהקריטריונים "יש" ו"אין" - הינם קריטריונים נבראים ואי אפשר לתאר באמצעותם כלל וכלל את מי שיצר אותם עצמם. אלא שחרף אבסורד זה בניסוח הפילוסופי היבש, אנו מתעלמים ממחסום זה ומכנים את 'ההיגד' 'אלוהים ישנו' בשם אמונה ב"מציאות האל" ואת ההיגד "אלוהים אינו" בתור כפירה. זוהי מגבלת השפה האנושית ההסכמית בעת עיסוקה במה שמעבר לתחום השגתה[4]. אך, למרות זאת, לא נמנעו הראשונים להשתמש בשפה זו. מכיוון שזוהי השפה האמונית שביכולתנו ליצור, ואלו המגבלות הנובעות מדיבור ב"לישנא דבני נשא". וכן, לעומת הדגשתו של הרמב"ם במו"נ, שמקור האמונה במציאות האל הינו השכל הישר (תחילת ח"ב), הרי שהרמב"ם עצמו כותב בפתח 'הלכות יסודי התורה' שהאמנת מציאות האל, נובעת מהגילוי האלהי בנבואה וזו לשונו: 'הוא שהנביא אומר "וה' אלוהים אמת" (ירמיהו י', י') הוא לבדו האמת, ואין לאחר אמת כאמיתו. והוא שהתורה אומרת "אין עוד מלבדו" (דברים ד, לה), כלומר, אין שם מצוי אמת מלבדו כמותו' (הל' יסהו"ת א', א'). על פי האמור לעיל, נבין, שכאשר הדורות מתקדמים ומתעלים מהבחינה המוסרית, עיקרי האמונה של הרמב"ם שומרים על משמעותם המקורית, אך מקבלים מובנים יותר פנימיים הגנוזים בהם עצמם. למשל עיקרון שכר ועונש, מתברר יותר ויותר כעקרון 'מידה כנגד מידה'. על ידי כך, הצביון האלוקי נעשה זך יותר, וגם הגמול עצמו הופך לטבעי ולא להסכמי-חיצוני. דבר זה מקביל לשינוי הכללי של עבודת השם ומעבר מ'מוסר הכובש' ל'מוסר הישר'. ('מאמר הדור' לרב קוק). להרחבה כללית בדבר מחלוקת בענייני אמונה: ראה מאמר 'פרק בהלכות ציבור' – בתוך הספר 'מאמרי ראיה', ובמאמרו של הרב יעקב אריאל, "על מחלוקת באמונה", בתוך שנתון הרבנות הראשית, "שנה בשנה" תשנ"ו. על קבלת האומה כיסוד המחייב את התורה שבע"פ: ספר 'אדר היקר' לרב קוק, והדברים בוארו בספר "חסד למשיחו" לרב יוסף קלנר, בתחילת הספר. לסיום, אעיר כי בתשובתי זו שולבו דברים ששמעתי מהרב אורי שרקי שליט"א, בשיעוריו בספר 'נצח ישראל' למהר"ל. בברכה רבה, שי הירש, חברים-מקשיבים. [1] "אין דעתי מסכמת לשום לתורתנו התמימה שום עיקר לפי שכולה עיקר מפי הגבורה... וא"כ כל מצוה ומצוה היא עיקר ופנה ויש לך מצוה קלה ויש לה טעם וסוד אשר לא נשיגהו וא"כ איך נאמר שזו טפלה ואחרת היא עיקר... וכן הוא דעתי שהתורה כל פרטיה ודקדוקיה כל אחד מהם עיקר ויסוד ופנה והמכחיש אותו נקרא כופר ואין לו חלק לעולם הבא" (שו"ת הרדב"ז שמד). [2] 'אשר שאלתני מחילוק 'ספר מצות קטן' ל'ספר מצות גדול', בלא תחלל בתך להזנותה [האמנם] דבר זה הוא לפום ריהטא, וכמה חילוקים יש בהם נפלאים ושנויים רבו מספר...וכן המחברים ספרים הגדולים אשר נתן השם בדעתם לחבר ספרים, זה במדינה זו ובדור זה, וזה במדינה פלוני, וזה במדינה ודור פלוני על פי שם השם להם (לבם) כאחד, (כצ"ל באחד) לייסר העם ולהורות להם, כמו שכתב ר"מ מקוצי (בהקדמה לסמ"ג) שבא לו בחלום לחבר (את הסמ"ג) וגם חלום ששכח מצוה. ולפיכך, לפי צורך השעה הזמן במה שהיה הדור פרוץ שם השם בפיהם ברוח הקודש לקצר או להאריך לעשות עיקר מדבר לקבוע בלב שלא לזלזל. ובזה יתישב הרבה מן השינויים, ומה שלפעמים אחד יעשה עיקר דבר אח' ואחר יהפוך לפי דורו ומקומו. כו'. (שו"ת מהרי"ל החדשות סימן קפה ד"ה 'ועל אשר') תודה לחברי ורעי הרב בנימין טבדי שליט"א, על ההפניה למקור זה. [3] הוצרכנו לכתוב משפט זה, עקב 'שועלים קטנים מחבלים כרמים' המחשיכים לדבר כנגד הנשר הגדול, ה' יצילנו, ומה יעשו ביום הדין, כאשר יתבעו אותם בשמים על עלבונו של הרמב"ם?!. [4] על כך באריכות, בהקדמת רבי ישראל הלוי קיטובר, לפירושו 'שביל אמונה' לספר אמו"ד לרס"ג ובפירוש 'דיבור ומחשבה' לרב שלמה טולדאנו, על הספר 'מורה נבוכים'.