תודעה יהודית, הגות, חינוך ומשפחה
  www.shirat-rash.022.co.il
'שירת רש' - מאת הרב שי הירש
יום ש', יא’ בחשון תשע”ט
    דף הבית  |  יצירת קשר  |  הזמנת הרצאות למוסדות חינוך  |  למכון תורני תורת שלמה  |  להזמנת הלקט 'המחזיר שכינתו לציון'  |  להזמנת הספר 'עטרת שלמה' - חדש  
האם היהדות הינה 'דת'? האם נכון להפריד את ה'דת' מן המדינה? - לימוד בעקבות שיטתו של הראי"ה קוק זצ"ל.
22:14 (28/06/14) שי הירש

החיות הישראלית לעומת דתות הגויים הרב שי הירש שיעור במכון 'מרחבים' להורדת השיעור הצג ספר הכוזרי - מאמר שני אות לא' אמר החבר: האמות המתות אשר נסו לחקות את האמה החיה הגיעו לכל היותר לדמיון חיצוני אמנם גם ביניהן הקימו בתים לאלוה אך בבתים ההם לא נגלה אות מאת האלוה הם קבלו עליהם פרישות ונזירות למען תשרה עליהם הנבואה אך היא לא שרתה עליהן ואף גם זאת בהשחיתם דרכם כי חטאו ועברו חק לא ירדה עליהם אש מן השמים ולא מגפת פתאום למען ידעו אל נכון כי היה זה ענש על מרים מאת האלוה וכאשר נפגע לבם רצוני לומר הבית ההוא אשר אליו הם מכונים את תפלותיהם לא בא כל שנוי במצבם ואם נשתנה לא נשתנה כי אם מהיותם רבים או מעטים חזקים או חלשים שרויים במחלקת או מאחדים הכל כפי דרך הטבע והמקרה אולם אנחנו כאשר נפגע לבנו הוא בית מקדשנו נחלינו וכאשר ישוב לבנו לאיתנו נרפא גם אנחנו בין שנהיה רבים בין שנהיה מעטים יהיה מצבנו אותה שעה מה שיהיה כי יוצרנו אלהים חיים הוא מלכנו והוא המחזיק בידנו גם במצבנו כיום מצב הפיזור והגלות: אורות ישראל פרק סעיף ט. כשחושבים ע"ד האדם ושאר בעלי חיים נוכל לרשום רשימה שלמה של השוויות, שהאדם וכל החיים שוים הם, ומ"מ אחר כל ההשויות כולן אנו רואים, שאותה הנקודה, שבה תלוי היתרון של האדם על הבהמה, היא חובקת בקרבה את כל מעלת האדם, והאדם לא יוכל ולא יחפץ להחליפה בעד כל הון ויסבול באהבה יסורים רבים רק כדי שלא להיות מאבד את סגולת האדם המיוחדה שלו. ההבדל שבין דת ישראל ליתר הדתות, אפילו אותן שהן באות מהשפעתה, הוא ג"כ ככה. המון חזיונות של דימויים אנו יכולים למצא ביניהן, ואיך אפשר שלא ימצאו הדימויים, אפילו אם לא היו הן נלקחות ביסודן ממנה. הלא רוח האדם יש בו שיווי כללי, בכמה צדדים, אע"פ שיש הבדל מיוחד בין אישים, וקל וחומר בין קיבוצים ולאומים, מ"מ צד השוה אינו בטל מעשות פעולתו. וביחש להדתות שבאו אחר מתן תורה והופעת ישראל בעולם, וקל וחומר אותן שביחוד נמשכו מכחה של תורת ישראל, ודאי מוכרחים דימויים רבים להיות ביניהן. והדימויים הללו, עם כל הפרטים המרובים שבהם, לא יכחידו את הנקודה התוכיית המבדלת אותן, וכל המהות הנשמתית מקופלת היא לא בהדימויים כ"א באותה הנקודה המבדלת, שהיא נותנת נשמה מיוחדת גם בהפרטים של הנקודות הדומות, עד שהדמיון הוה רק דמיון חיצוני, אבל הפנים משונה הוא תכלית השינוי, ולא יוכל ולא ירצה ישראל מעולם לאבד את נקודת הנשמה בשביל עטים של הפרטים המושוים, ולעולם יעמד על גורלו, הן עם לבדד ישכן ובגויים לא יתחשב. מילון הראיה "דת" דת - בישראל -אור-ד'* שבנשמת - (ישראל) הבעת החיים היותר עצמיים והיותר פנימיים שלו, מה שנתן ונותן לו את הכל, שמעמידו על הרום העליון של במתי- ארץ, על המעמד של מורה האנושיות כולה [אג' ב רט] דת - אצל כל עם ולשון (חוץ מישראל) - עבודת אלהים שענינה שעבוד ועבודה לאיזה עצם נשגב באפס יחושים אידיאליים*, בעצמותה של העבודה עצמה, זאת היא העבודה שמקורה היא הפלצות והזעזוע [עפ"י עקבי הצאן קמז.] (עיין עוד מאמר "נחמת ישראל" - על שנאת החוקים.) אגרות הראיה / כרך ב / אגרת תקעא - ל"מזרחי" הדת בישראל, אור ד' שבנשמתו, הבעת החיים היותר עצמיים והיותר פנימיים שלו, מה שנתן ונותן לו את הכל, שמעמידו על הרום העליון של במתי-ארץ, על המעמד של מורה האנושיות כולה, - אי-אפשר שתנועת-החיים שלו תהיה פרודה ונעקרת ממקור-חייו זה. תקות-תחייתנו היא הרבה יותר עליונה מלהיות תלמידים קטנים או גדולים לאירופא הקולטורית, שאשרה מוטל בספק גדול, והציוניות מוכרחת היא לשוב אל מקור החיים של האומה מראש-צורים, ואי- אפשר שדבר לא יהיה לה עם הדת. אדר היקר ועקבי הצאן / אדר היקר / עמוד לד על כן דוקא לעת כזאת, שרגש הדת נפל אצל כל העמים, עלינו להתחזק להכניס בעצם שאיפת בניננו את תחית תורתנו הקדושה, בהסברה שאיננה שוה לכל דת גרידא, כפי אותו המושג הרגיל אצל כל העמים, כי-אם בשם בלבד; אע"פ שהיא ודאי נותנת לנו כל מה שהאדם יכול לבקש מן הדת באופן היותר קדוש ונשא עדי עד. כי המובן הכללי של תורתנו הקדושה הוא כח החיים הטבעיים שלנו, הכח הלאומי המלא עפ"י טבענו וצביוננו בתור "ממלכת כהנים וגוי קדוש", מקודש בקדושת אלהים אמת אלהים חיים ומלך עולם, שהוא רחב לאין סוף מכל מושג דת הרגיל והאמור בעולם. אז כשנחיה בקרבנו את האמת הזאת הגדולה, נביא את התחיה הלאומית למטרתה ונשריש בה צמיחת קרן ישועה. אדר היקר ועקבי הצאן / עקבי הצאן / עמוד קלז מהלך החיים, של תורת אלהים חיים, אשר לנו, בין למודה בין עשייתה ושמירתה, לכל פרטי הסתעפויותיה על-פי הקבלה והמסורת הנדבקים בנשמת האומה במהלך טבעי ההיסתורי, הוא רק דרך אחד לגלות על ידו את המאור של השאיפה האידיאלית-האלהית, שבכלל האומה לפרטי פרטיה וסעיפי סעיפיה, שמהם ועל ידם תתעלה ותתרומם במקורה הכללי. וכל מה שנתן יותר מקום לזרם חיים זה הטבעי לה להתפשט ולשטף בקרבה, כל מה שנכין לו יותר כלים, מכונות, לבושים ואפילו קישוטים, כן יתפשטו אברי האומה וימלאו רוח חיים, וכח פועל, שכל העולם כולו כדאי הוא לו. אותם שסברו להסביר את כל המושג האלהי בישראל בתמצית של רגש דת רגיל, לא מצאו חפץ בקיום המעשי של תורה ומצותיה בפועל, ומשורש זה יצאה אח"כ שנאה כבושה ובוז נמרץ להחפץ הלאומי הישראלי, למרות הכבוד הגדול והאלהי שלא יכלה גם המשטמה ההיא למנע מן התורה. הדמיון הכוזב, שאפשר לקבל תמציתה של תורה בתור רגש דת שאין לו יחס לעצם סגולתה של האומה, בחייה היותר שלמים החברותיים והמדיניים, גרם ליקוי גדול לחלק רשום מאד של המין האנושי. רק אז יכול להתרפאות ממנו, כשיפלוט את מה שבלע מרגשי הדת המופשטים, שקרעם בחזקת היד מעץ החיים הכללי של תורת ישראל, המשולב דוקא עם נשמתו הלאומית, וממילא יוכל אח"כ לשוב לקבלם בצירוף כל האורה המקורית, שהיא מוכרחת להיות נשאבת דוקא מטבע האומה המתגלה באור תורתה, ושם השם, הנקרא על שם האצילות, מאידיאלים הנשגבים ונחמדים מעולם עד העולם, יקרא דוקא אלהי ישראל. כיצד התחיל העניין? למהלך האידאות בישראל / אורות קט פרק ה מִזֶּה הֵחֵל אוֹתוֹ הַזִּוּוּג הַמְשֻׁנֶּה, שֶׁאִי-אֶפְשָׁר שֶׁיַּעֲלֶה יָפֶה, שֶׁל הַדָּתוֹת הַקַּיָּמוֹת בְּעַמֵּי-הַקוּלְטוּרָה שֶׁבִּזְמַנֵּנוּ: חֲלָקִים מְיֻחָדִים שֶׁל הָאורָה הָאֱלֹהִית שֶׁל הַיַּהֲדוּת, בְּצוּרָה מְטֻשְׁטֶשֶׁת וְנִדְעֶכֶת מִמְּקוֹרָהּ, – עִם יְסוֹד הָרַעְיוֹן הָאֱלִילִי וְכָל זֻהֲמַת הַבַּרְבָּרִיּוּת שֶׁבְּקִרְבּוֹ, מִצַּד הַמַּשְׁפִּיעִים, הָעַסְקָנִים, שֶׁנֶּעֶקְרוּ מִבֵּית חַיֵּיהֶם, וּמִצַּד הַמְקַבְּלִים, הָעַמִּים עַצְמָם, שֶׁהַטֶּבַע הָאֱלִילִי הוּא יוֹתֵר קָרוֹב לְהַרְגָּשָׁתָם, בִּיסוֹד הַרְגָּשָׁתָם הַלְּאֻמִּית וְהַחֶבְרָתִית; כִּי לֹא אוֹתָם כִּי אִם אוֹתָנוּ נָשָׂא ד' עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים לִהְיוֹת לוֹ לְעַם-נַחֲלָה כַּיּוֹם הַזֶּה. וְ"עִנְּבֵי הַגֶּפֶן בְּעִנְבֵי הַסְּנֶה הוּא דָּבָר כָּעוּר וְאֵינוֹ מִתְקַבֵּל". למהלך האידאות בישראל / ה אורות קט ה מִתּוֹךְ הַהַרְכָּבָה הַמְשֻׁנָּה הַזּאת שֶׁל שְׁנֵי הַיְסוֹדוֹת הַמְּקוֹרִיִּים הָאֵלֶּה, הַיַּהֲדוּת וְהָאֱלִילִיּוּת, אֲשֶׁר בַּעֲקֵב הַפֵּרוּד שֶׁגָּרְמָה הַשְׁפָּלַת חַיֵּי-הַמַּעֲשֶׂה לָאִידֵאָה הַל ְּאֻמִּית הַיִּשְׂרְאֵלִית מֵעַל הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית, מְקוֹר-חַיֶּיהָ וְאוֹר- יִשְׁעָהּ, – מִתּוֹכָהּ בָּאָה אוֹתָהּ הַ"דָּתִיּוּת" הַמְצוּיָה עַתָּה בָּעוֹלָם בִּכְלָל, ש ֶׁאֱלֹהִים סָר מִמֶּנָּה. הַפֵּרוּד הַזֶּה שֶׁל הָאִידֵאוֹת בְּיִשְׂרָאֵל גָּרַם פְּגָם כְּלָלִי, עַד שֶׁגַּם כָּעֵת לֹא תּוּכַל עֲדַיִן הָאֱנוֹשִׁיּוּת, הַמְפֻתַּחַת הַרְבֵּה, לִקְרא בְּשֵׁם מָלֵא אֶת הָרַעְיוֹן הָאֱלֹהִי, כְּדֵי לְהַשְׁפִּיעַ מִמֶּנּוּ עַל הָרַעְיוֹן הַחֶבְרָתִי, בְּסִגְנוֹנוֹ הַלְּאֻמִּי, כְּפִי עֶצֶם טֶבַע הַמַּחֲשָׁבָה בְּעמֶק טהַר אֲצִילוּתָהּ. מֵאָז הֵחֵלָּה הָאֱנוֹשִׁיּוּת לִהְיוֹת צוֹלַעַת עַל יְרֵכָהּ בְּ"שֶׁקֶר שֶׁאֵין לוֹ רַגְלַיִם", בְּמוֹסָד שֶׁל מוּסָר רוּחָנִי הַיּוֹנֵק מִשֶּׁפַע הָאִידֵאָה הַדָּתִית, שֶׁלּא רַק שֶׁאֵין הָאִידֵאָה הַלְּאֻמִּית מִתְגַּלָּה בְּקִרְבּוֹ, כִּי- אִם הִיא מְנַגַּדְתָּהּ; וְהַהַשְׁפָּעָה הַדָּתִית וְהַלְּאֻמִּית נַעֲשׂוּ בַּסּוֹף בְּהֶכְרֵחַ כְּמוֹ צָרוֹת זוֹ לָזוֹ, אַף-עַל-פִּי שֶׁהָאַחֲרוֹנָה צְרִיכָה תָּמִיד לִינִיקָתָהּ מִלְּשַׁד-הַחַיִּים הַגָּנוּז בְּעמֶק-עָמְקָהּ שֶׁל הָרִאשׁוֹנָה. וְתַחַת אוֹתָם הַמֻּשָּׂגִים הַבְּרוּרִים הַמְּקוֹרִיִּים, שֶׁהָיָה אֶפְשָׁר לְדַבֵּר עֲלֵיהֶם בְּשָׂפָה בְּרוּרָה וּלְסַמֵּן יָפֶה-יָפֶה אֶת הַקַּו הַמַּבְדִּיל בֵּינֵיהֶם, בָּא מֻשָּׂג מְלָאכוּתִי כֵּהֶה כְּמֻשַּׂג הַדָּת שֶׁל עַמֵּי-הַקוּלְטוּרָה שֶׁבִּזְמַנֵּנוּ, בַּעֲלֵי הַמֶּמְשָׁלוֹת הָאַדִּירוֹת, הַסִּפְרֻיּוֹת הָעֲשִׁירוֹת וְהָאָמָּנֻיּוֹת הַמְפאָרוֹת, שֶׁהוּא בָּא לְשַׁתֵּף אוֹתָנוּ וְאֶת הָעַמִּים דַּוְקָא בְּמַה שֶּׁאָנוּ נִבְדָּלִים מֵהֶם – בַּהַבְדָּלָה שֶׁבֵּין קדֶשׁ לְחֹל, וְשֶׁעַל פִּיהוּ שׁוֹפְטִים עַל מַהוּתָהּ שֶׁל הַדָּת בִּכְלָל, וּבִכְלָל זֶה גַּם עַל "הַדָּת" הַיִּשְׂרְאֵלִית, – בְּשָׁעָה שֶׁנִּיצוֹצֵי ת ּוֹרַת חַיִּים שֶׁל הַיַּהֲדוּת אֲשֶׁר בּוֹ, הַנְטוּלִים מִבֵּית-חַיֵּיהֶם, נֶהֶפְכוּ בּוֹ לִזְוָעָה וּפַלָּצוּת, לְמוּסָר שֶׁל מְבַקְּשֵׁי מָוֶת הַדְּבֵקִים בַּקְּבָרִים בְּצוּרָה שֶׁל חֹשֶׁךְ וְקַדְרוּת- נֶפֶשׁ. וְכָל מַה שֶּׁהַהַכָּרָה מִתְבַּכֶּרֶת וְהוֹלֶכֶת, כָּל מַה שֶּׁעוֹבְרִים הַשִּׁכָּרוֹן שֶׁל הַהַרְגָּשׁוֹת הַכֵּהוֹת וְהַשִּׁעֲמוּם שֶׁל הַפָנָטִיּוּת הַגַּסָּה וְהָעֲכוּרָה, בָּא מִיָּד הַיֵּאוּשׁ וְהַפֶּסִימִיּוּת לֶאֱכל אֶת כָּל חֵילָם, וְעַל כָּל הֵיכְלֵי הַסִּפְרוּת וְהָאָמָּנוּת אוֹרֶגֶת הַשְּׂמָמִית הַזּאת אֶת קוּרֶיהָ, לְדַכֵּא כָּל רוּחַ וָנֶפֶשׁ, לְהַכּוֹת אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם. "הָרֶגֶשׁ הַדָּתִי", שֶׁבָּא לְבַדּוֹ תַּחַת הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית, הוֹרִיד אֶת הַגְּבוּרָה ה ָעֶלְיוֹנָה הָאִידֵאָלִית אֲשֶׁר לְנִשְׁמַת הָאָדָם עֶשֶׂר מַעֲלוֹת בְּשֶׁפֶל. חָדַל הַשָּׂשׂוֹן הַפְּנִימִי, אָפְסָה הָעָצְמָה הָרוּחָנִית הָעֶלְיוֹנָה, הַמְשַׁוָּה אֶת רַגְלֵי הָאָדָם כָּאַיָּלוֹת, הַמְנַצַּחְתּוֹ בִּנְגִינוֹתֶיהָ וְשִׁירַת-עֻזָּהּ, וַיָּבוֹא סִגְנוֹן שֶׁל פְּרוּשִׁיּוּת, שֶׁל "מַה חוֹבָתִי – וְאֶעֱשֶׂנָּה" בְּעַבְדוּת קְטַנָּה מְלֵאָה זְוָעָה וְרִפְיוֹן... אוצרות הראי"ה / מאמרי סוד / ג. מאמר על פנימיות התורה / יח. (תוספת לאורות התורה - אורות התורה - מהדורת "ספרית חוה") בכלל מושג "דת", ביחוד בנוגע לישראל, צריך חידוש צורה והארה. הרבה נתחשכו המאורות על ידי הזוהמא שקלטה תכונת הדת מכל העולם הגס, עד שאנו חייבים להשתמש ביותר בקריאה של דעת אלקים ודרישת ד' שהם הנם ביטויים שאמרו הנביאים 1 בזמן שהאומה היתה בנויה בנוה, והרגשותיה היו בקרבה בצורה של חיים. והעולם החיצוני לא הספיק אז עדיין לקחת מושגים של יהדות ולהחשיכם. מה שאין כן מושג ה"דת" 2 שהוא משותף לנו ולכל העמים, ביחוד שנטלו את היהדות ויוציאוה מארצה וממקורה, ועל ידי כך נהפך לזוועה בחלקים רבים ממנה, עד שעכשיו העולם החי הוא מביט עליה מגבוה. ובאומץ יאמרו [הגוים] על כלליות הדתיות שהיא חורבה עזובה. וכל זה הוא מכוון היטב לאותה ההכרה הדתית שאפשר לעולם [הנכרי] להכיר, מתוך המקורות הנשאבות של מהלך בלתי טבעי ונורמלי, כמו שהיתה בהשפעה זו של היהדות הדתית. על כן עלינו עתה להתרומם כנשר אל אור השמש הבהירה, למעלה מכל עבי חושך הדתיות, שנמקו מאורותיה, אל האור המאיר הזורח מעולם ועד עולם בעוז תפארת גבורתו, אור ד' אלקים, שאנו מוכרחים לחדש את החופש כימי עולם, לכתוב את השמות באותיותיהם המלאות, כדי שלא תחשיך לנו "החרדה הדתית" 3 העלובה שכשל כחה מפני החוחים הרעים שסובבוה. את האור הבהיר אנו צריכים לשאוב מהמעין האלקי. 1 שהש"ר א, ח. 2 עיין "נפש החיים" לגר"ח ולוז'ין, הגה"ה אחרי שער ג', פרק ד'. (שם הויה ושם אלוקים) 3 משלי ג, יז. חשיבות הבירור של נושא זה על ידנו: אגרות הראיה / כרך א / קסד רוח הדת הנלחץ והמרוצץ, אשר הושגר באירופא הנוצרית ובאזיה המושלמנית, אשר לא הטיבה הרבה מהראשונה, ולא יכלה להיטיב, לא הי' יכול לדור בכפיפה אחת עם התחיה החברותית, המלאה אונים וחפץ חיים מזהירים, שכדי לשכללם יפה צריך דוקא אור אלהים אמת בתוך הנשמה הקיבוצית, וזה לא נמצא כ"א בישראל כמו בראש ימות ההיסתוריה גם עכשו. הפילוג של הדת והחברה נאה ויאה להם, מה שהוא מזיק לנו. אמנם אם לא נצא להאיר את האופל, להסביר את ההבדל שבין דת לדת, כלומר שבין הדת שאינה ראויה להקרא בשם עצם פרטי זה, מפני גבהה ומקוריותה, לבין דת מחוקה וסעיפית, שאין לה אלא כפי מה שיכלה לדלות מהמקור בדרך גניבה וחלחלה, - מבלעדי פעולה רוחנית אדירה זאת, ישאר עומד הענין סמוי מן העין, והעבדות הפנימית תקום להתבושש עם היהדות הפנימית, אחרי אשר חקתה שלא להתבושש כמעט עם החיצונה עין איה / ברכות ב / פרק תשיעי-הרואה / אות שכו. ברכות סג/א א"ל מפני מה אני מטמא ואתם מטהרים כו', א"ל מפני שאתה מעבר שנים וקובע חרשים בחו"ל כו'. קדושים המה כל פרטי ודקדוקי תורה, אשרי נזהר בהם ומקיימם באהבה, ואוי לו למי שדש בעקביו אפילו דקדוק של מצוה קלה. אמנם שורש קדושת הפרטים צריכה להיות ניכרת, מפני שהם ענפי הכלל שהם באים ממנו ונמשכים אליו. והכלל שכל התורה כולה תלויה בו, הוא קיום עם ד' בכל צביונו ותמימותו, שהוא אפשרי דוקא בארץ ישראל. ע"כ באשר קדושת הזמנים היא היסוד של קיום התורה ועקריה, והוראה שלמה על נצחיותה שהיא שולטת על הזמנים ואין הזמנים שולטים עליה, צריכה להיות שייכה לא"י, להורות כי אין אפשרות לתוה"ק שתוכר בתור דת נפרדת מהתכלית של קיום האומה וגדולתה בכל צדדיה, ורק אז יושפע שפע קודש מהכלל אל הפרטים. אבל בהנטל היסוד, והצד המורה כלל התורה ונצחיותה יוקח מארץ חמדתינו לחו"ל, כאילו היה אפשר להכיר את התוה"ק בתור דת נפרדת ונבדלת מהיסוד העקרי של העמדת ישראל לעם לפני ד' ובארצו, מאין ישאבו הפרטים את כחם וקדושתם. וזה הראו לו, בהיותם למגדר מלתא בלתי חשים על דיוקי הפרטים אע"פ שאין שיעור לקדושתם ורוממות ערכם. אבל מקור הערך הזה הנשגב הוא בא רק מקדושת הכלל, מכח הלאומי המיוחד הישראלי התלוי בא"י. עין איה / ברכות ב / פרק תשיעי-הרואה / שכט. ברכות סג/א כי באמת יסודם של ישראל הוא מיעקב שקרא בית, מובדל לעצמו במחיצות והבדלים. וההבדלים הללו מכוונים לא בשביל התכלית שתגמר בתור דת שתנחיל לכל יחיד בפ"ע את אשרו הנצחי הרוחני לבדו, כ"א בתור עצת ד' להעמיד שם ישראל לעולם בצביונו וסגולתו המיוחדת לו, ודוקא ע"י זאת הסגולה, והצביון המיוחד כשישתלם בכל דרכיו ופרטיו, יבא האור הגדול לעולם כולו על ידם באחרית הימים. ע"כ חלילה מהשתתף עם כל עם ולשון בעבודת ד' , אפי' אם קלטו אליהם את יסודי עקרי תורה בכמה מקצועות אמוניות. אבל אם תכה שורש הדעה הכוזבת, שאין להכיר את התורה כ"א בתור דת הדואגת לעולם הרוחני לבדו של נפשות יחידיה, תצא מזה לסוף ע"פ משפט הגיוני הנטיה לתכונת עבודת ד' דומה ומכוונת לאותן של עמים אחרים, ורגשי הדת ע"פ ההתפעלות החיצונית מבלי העמקה וידיעה ברורה אל מוסד תורת ישראל, יוכלו להביא ג"כ לכנין מזבח בחו"ל, כשתכונת הנפש נוטה לקרבת ד' ע"י קרבנות, ונגינה בכינור, הכל כתביעה הפנימית מצד רגש הדאגה היחידית הדתית, מבלי הבין כי רק למעלה למעלה מכל אלה הפרטיות היא יסודה של תורתינו, העומדת להאיר לכל העולם כולו באורן של ישראל, "והי' אור ישראל לאש וקדושו ללהבה". והתכונה העמוקה שבזה יזכה כל יחיד את נפשו לפני קונו, היא מסתעפת רק מהצדקה הגדולה שיעשה עם ישראל ועם כל העולם כולו, בהעמדת ישראל לגוי איתן ע"פ כל סגולותיו, שישובו אליו דוקא בארץ אבות הנתונה למורשה לו בדבר ד' שיקום לעד. א"כ החלק שיש לכל אחד מישראל בד' אלהי ישראל, הוא יוצא לאור רק ע"י ההשתתפות שיש לכל יחיד בעבודת ד' הפרטית שלו, באשר היא נערכת ע"פ מדת הכלל כולו שהיא עולה מכוונת להמטרה הכוללת והקדושה הזאת, אשר בהנתק תכלית התורה מעומק העצה הזאת, שוב לא יוכר כל תכלית באותה ההבדלה הרבה של ישראל מעמים. ואותו החלק שיש אל הפרט בד' אלהי ישראל מצד מעשה ד' הגדול שיעשה ע"י העמדת ישראל לו לעם, לא תבנה כ"א בידיעה וקיום של התורה, באמונה ותקוה לאומית נצחית המתקשרת עם ברית ד' וארץ ד'. וכאשר הדעה הנעלה הזאת עם כל גדלה ועמקה, היא מורשה קהלת יעקב, ע"פ הרגשה טבעית מקדושת אבות וברית ד' אשר אתנו, ע"כ התרגש מאד העם, ובבכיה געו ואמרו חם ושלום מרגישים אנו הפינה הגדולה הזאת, מרגישים אנו חבת לאומינו בכל לב ונפש, חלילה לנו להעתיק מגמת פנינו בעבודת ד' מהמטרה של רוממות קרן ישראל בארץ חמדתנו, להיות עם קדוש לד' ועומד לאור עולם עדי עד, ויתברכו בו גוים ובו יתהללו. לזאת המטרה עולה כל רגשנו הישר והנאמן לתורת ד' אשר אתנו יש לנו חלק באלהי ישראל. בעניין המונותיאיזם: אגרות הראיה / כרך א / מד אין זה המונותיאיזם השולל את הכשרון המעשי, את החברותיות ואת היופי. המונותיאיזם הוא בדוי מלבם של נכרים ו"מתורגם ארמית" שלא בדיוק כלל וכלל, הוא מין "א י ן - ס ו ף - מ ו ש ג" - שהוא סותר את עצמו, ע"כ יעלה בתוהו. לא זה הוא מקור שם אלקי ישראל, מקור הכל הוא אין-סוף הבלתי-מושג, שהוא מקומו של עולם, שרק ע"י רבוי הגוונים המצטבעים אנו יכולים לדבר בו ולהשיגו, ע"י רוב המעשה ורוב שלו', ע"י רוב אהבה ורוב גבורה. זה יכול לומר ישראל, הקורא "זה אלי ואנוהו", לא המונותיאיסמוס השומם והמדברי של האיסלאם, ולא האפיסה של הבודהיות, כ"א ההויה העליונה המשמחת את הכל ומחיה את הכל, ומתגלה ע"י הגילוי הסוביקטיבי שבלב כל דורשיו ומשיגיו, "וכל אחד ואחד מראה באצבעו הנה אלקינו זה קוינו לו ויושיענו זה ד' קוינו לו נגילה ונשמחה בישעתו", "אשרי העם שככה לו אשרי העם שד' אלקיו". עוד בעניין המונותיאיזם - עיין קובץ א צו. ואוה"ק חלק ב עמ שצט. בדברי הרצי"ה זצ"ל: מילון הראיה/ מהגדרות הרצי"ה והרד"ך: דתיות -הגילוי וההוצאה-לפועל, במחשבה ובמעשה, של התורה ומצוותיה [ל"י א לג] מתוך התורה הגואלת / שעורים בספר אורות / למהלך האידיאות בישראל / פרק ה האידיאה הדתית. המצב הישראלי ויחוסו לאנושיות א. בגלות - התבלטות הפרטים פרק ה', פרק מיוחד, בריח תיכון, אמצעי, יחודי. במצב הבריאות, כל אחד בן של עם ה', גוי גדול, אבל בגלות ישנה חולניות ומצב כזה, של העדר הופעת אור הכלל, לעומת הארת הפרטיות. אז קמים חולניים, שטחיים, ותופסים מצב זה כמצב של תורה, כאילו זו התורה. במצב הבריאות כל אישיות מוארת בזרם שפע חיי הכלל, וכן כל פרטיה של תורה מוארים באור כלל השראת השכינה. אבל, במצב הגלות, שזרם הכלל איננו, יש צורך לבאר בכל זאת את ערך הפרט, ערך נצח חיי הנשמות הפרטיות, וערך פרטיה של תורה באופן מיוחד. במצב חשיכת הגלות מתבלטים הנרות, מתבלטים הפרטים המעשיים, וגם במובן עיוני רוחני. אף שגם בזמן השלמות היו קיימים, אבל, או לא התבלטו בתוך גודל ההארה הכללית. המילה "דת", היא מילה גלותית, מופיעה במגילת אסתר. אין בגלות שנוי בעצם, אבל שינוי גדול באפשרות הביטוי, באפשרות ההופעה של שם שמים. הדתיות הפרטית, היא תולדה והמשך של הארת האידיאה האלוהית בסילוקה. תושבע"פ קיימת מאז מקדם בכל פרטיה ודקדוקיה, ונמשכת על ידי רבנן ותלמידיהם, תופסי התורה. אבל הפרטים לא היו מובלטים כל כך בזמן הארת אור הנבואה, כמו שהובלטו בהעדר אור הנבואה הכללי. מקורות נוספים: מאמרי ראי"ה - "התורה והתרבות האנושית" "קרבת אלוקים" "טללי אורות". "מאורות הראיה" - פרשת זכור "ודתיהם שונות מכל עם" פנקס יג אות קיד. מאמרי "החיות הישראלית", "התרבות הישראלית" - לנתיבות ישראל. "התורה והגאולה" - לנתיבות ישראל - יחס המשיחיות והדתיות. עיטורי כוהנים 223 - אייר תשס"ג - מכתב הרצי"ה זצ"ל לרב עמיטל. בנושא "תורה ודת"