תודעה יהודית, הגות, חינוך ומשפחה
  www.shirat-rash.022.co.il
'שירת רש' - מאת הרב שי הירש
יום ד', ד’ בטבת תשע”ט
    דף הבית  |  יצירת קשר  |  הזמנת הרצאות למוסדות חינוך  |  למכון תורני תורת שלמה  |  להזמנת הלקט 'המחזיר שכינתו לציון'  |  להזמנת הספר 'עטרת שלמה' - חדש  
כיצד צריך לחנך כיום לקיום מצוות? על יראת העונש ואהבת השם.
23:58 (28/06/14) שי הירש

השימוש ביראת העונש בימינו הרב שי הירש להורדת השיעור הצג דף מקורות לשיעור. סיפור פתיחה ראשית חכמה , הנצי"ב ור' אברום זצל – על גהנום "כי הנה היום בא בער כתנור והיו כל זדים וכל עשה רשעה קש ולהט אתם היום הבא אמר ה' צבאות אשר לא יעזב להם שרש וענף. (מלאכי ג,יט)" סיפור המחזיר בתשובה – "כתוב שהקדוש ברוך הוא עתיד להביא יום, שיהיה בוער כתנור. כמה מעלות חום? כתוב פי 49 ממה שהיום. אם הממוצע 30 מעלות, 1,500 מעלות חום בצל. זה יהיה יום אחד בוער כתנור. ומה יקרה? הוא ילהט כל עושה רִשעה, כל זדים עושה רִשעה ילהט היום ההוא. מה זה? הייתם פעם במקומות שיש מין כלי חשמלי, מכשיר חשמלי כזה, שיש בו פסים סגולים כאלה חשמליים? שאם מגיע לשמה יתוש שומעים טזז... טזז... הלך יתוש? יהיה יום שיהיה חום השמש 1,500 מעלות, אנשים יצאו בבוקר לעבודה, ואיך הם יופיעו על פתח הדלת, ישמעו טזז... טזז... והם עפים, יישאר רק ריח שרוף, וזהו. ומה יקרה עם הצדיקים שילכו לכולל? כתוב! מה יהיה אִתם? כתוב שלצדיקים זאת תהיה שמש צדקה ומרפא בכנפיה, ויצאתם ופשטם כעגלי מרבה. הצדיקים יצאו לכולל, רק יגיעו למפתן הדלת, יגידו 'איזה יום נעים... מה זה הביל?! איזה יופי!' רק לא יבינו פתאום, מה זה הטזז... טזז... השכנים נעלמים!" ~ בכנס חזרה בתשובה באשדוד. (סיפור על מסור A,B,T) הרמב"ם בספר המצוות (מצוות עשה ד') "ציוונו להאמין יראתו יתעלה ולהיפחד ממנו, ולא נהיה ככופרים ההולכים בשרירות לבם ובקרי, אבל נירא ביראת עונשו בכל עת וזהו אמרו 'את ה' אלוקיך תירא'". "והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות והוי מחשב הפסד מצווה כנגד שכרה, ושכר עברה כנגד הפסדה"..(אבות פרק ב משנה א) הוא היה אומר, אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים ח המשמשין את הרב שלא י על מנת לקבל פרס, ויהי מורא שמים עליכם. (אבות א, ג – אנטיגנוס איש סוכו) כעבדים כו'. אמר בכ"ף הדמיון וגם כפל דבריו אלא הוו כו' ודקדק בלשונו ולא אמר אלא תהיו כו', וגם קרא להעובדים ע"מ כו' עבדים, בכדי שלא נטעה בשום צד לומר שאסור הוא לעבוד ע"מ כו', דזה אינו, דגם העובד כן צדיק גמור הוא ועובד ה' מיקרי, [ובחנם טעו צדוק ובייתוס אלא שהיה לו לפרש שיהא מפורש לכל שומע] אבל בא להורות שיש מעלה ומדרגה יותר גדולה, והוא העובד מאהבה. ובא להזהירנו שנהיה ג"כ מהעובדים מאהבה. ועתוי"ט שהאריך בזה: - עיקר תוס' יום טוב שם) (סיפור הבעש"ט או רבי לוי יצחק מברדיצב – אין לו חלק לעוה"ב) הרב קוק "מידות הראיה (יראה ב): "לא נעקור את היסוד הגס של יראת העונש מקרב הגות רוחנו. אף על פי שרק בתחתיתה היותר שפלה של שדרת הרוח, וצריך הוא רק שם לקחת את מקומו, אבל שמרים הללו מאמצים הם את הכוח של היין המעולה בהיותם שוכנים בתחתיתו... העוקר את הציור התחתיתי הזה מסרס הוא את החיים ונוטל מהם את האפשרות של שגשוגם.. ומחשבות וציורים הללו שמיסוד יראת העונש בהיותם מוגדרים בגדריהם הנם מרימים את אור האצילות שבנשמה" (הרחבה "לא ליסתור איניש בי כנישתא", אלוהי בית"ר ירושלים, סיפור הצו'נט והבן איש חי זצ"ל בבגדד, אסירים וכיו"ב) "אחרי המגרעות הרבות, שאנו רואים בדרכי חיינו הכלליים בדורנו בכלל ובארץ ישראל בפרט, הננו מוכרחים להרגיש שאנו נולדים מחדש, מתחתית המדרגה הננו הולכים ונוצרים עוד הפעם כימים מקדם. כל הרכוש הרוחני של העבר הולך ונבלע לכאורה במקורו, ויוצא הוא בפנים חדשות, מקוטנות הרבה בכמותן, אבל רעננות מאד ועלולות לצמיחת גדולה, מלאה חיים עזיזים" (אורות התחיה כו) "וזאת העליה של הכלל ההמוני הסבה ג"כ ירידה, שהדור שהוא מוצא את כל מה שהוא שומע ורואה מהורים ומורים קטן מערכו, אז מוסרם אינו לוקח את לבבו ואינו משביר את צמאונו. גם אינו מטיל עליו שום אימה ופחד, שכבר התעלה בתכונתו מלהיות מעמיד אופי לחייו מפני בריחה מפחד איזה שהיה, בין מוחשי בין ציורי, בין חומרי בין רוחני. הצרות והתלאות הנוראות עשוהו לנוקשה ועז, עד שכל בלהות ופחדים לא יזעזעוהו. הוא מוכשר רק להתרומם, ללכת באורח חיים ההולכת למעלה למשכיל , אבל לא יוכל גם אם ירצה להיות כפוף ושחוח, נושא עול ונטל, אשר לא יוכל למצא בתוכו רושם של אור חיים, לדעה ורגש ; הוא לא יוכל לשוב מיראה, אבל מאד מוכשר הוא לשוב מאהבה שיראת הרוממות תתחבר עמה. בפועל עוד לא הוציא שום דבר למעשהו דורנו הנרעש. אבל בכח יש לו רב, דור כזה היוצא להורג, בעז נפש בשביל מטרות שהן נשגבות לפי דעו, וחלק רשום ממנו רק מצד רגש הישר, הצדק והמדע שבקרבו, לא יוכל להיות שפל, אפילו אם המטרות הן לגמרי מוטעות, אבל רוחו הוא נשגב, גדול ואדיר." הרב קוק זצ"ל "מאמר הדור" גמרא (סנהדרין צז.): "תניא, רבי נחמיה אומר: דור שבן דוד בא בו, העזות תרבה, והיוקר יעוות, והגפן יתן פריו והיין ביוקר, ונהפכה כל המלכות למינות ואין תוכחה. מסייע ליה לרבי יצחק, דאמר רבי יצחק: אין בן דוד בא עד שתתהפך כל המלכות למינות." רבי דון יצחק בן יהודה אַבְּרַבַּנְאֵל, "שבהיות האדם בלתי פונה אל אמונה מהאמונות יקבל יותר בנקל את האמונה האמיתית מאשר יקבלה בהיותו מוטבע באמונה הסותרת אליה ולכן היה מחכמת ה´ שקודם ביאת המשיח וגילוי אמונת השם יתברך בעולם תיהפך כל המלכות למינות. ובהמשך הברייתא - "ואין תוכחה" - ולא יקבלו תוכחה ממנהגיהם הכמרים וכו´ כדי שבבוא מלך המשיח יהפוך את העמים ל "שפה ברורה לקרוא כולם בשם השם ולעובדו שכם אחד ..." ( ספר ישועות משיחו עיון ראשון פרק ה´ ) . פרק א – מסילת ישרים יסוד החסידות ושרש העבודה התמימה הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו. והנה מה שהורונו חכמינו זכרונם לברכה הוא, שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להמצא. ומקום העידון הזה באמת הוא העולם הבא, כי הוא הנברא בהכנה המצטרכת לדבר הזה. אך הדרך כדי להגיע אל מחוז חפצנו זה, הוא זה העולם. והוא מה שאמרו זכרונם לברכה (אבות ד): העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא. והאמצעים המגיעים את האדם לתכלית הזה, הם המצוות אשר צונו עליהן האל יתברך שמו. ומקום עשיית המצוות הוא רק העולם הזה. על כן הושם האדם בזה העולם בתחלה כדי שעל ידי האמצעים האלה המזדמנים לו כאן יוכל להגיע אל המקום אשר הוכן לו, שהוא העולם הבא, לרוות שם בטוב אשר קנה לו על ידי אמצעים אלה. והוא מה שאמרו, זכרונם לברכה (עירובין כב א): היום לעשותם ומחר לקבל שכרם. וכשתסתכל בדבר תראה כי השלמות האמיתי הוא רק הדביקות בו יתברך, והוא מה שהיה דוד המלך אומר (תהלים עג): ואני קרבת אלקים לי טוב. ואומר (שם כז): אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי וגו', כי רק זה הוא הטוב. וכל זולת זה שיחשבוהו בני האדם לטוב, אינו אלא הבל ושוא נתעה. אמנם לכשיזכה האדם לטובה הזאת, ראוי שיעמול ראשונה וישתדל ביגיעו לקנותה, והיינו שישתדל לידבק בו יתברך בכח מעשים שתולדתם זה הענין והם הם המצות פרק ד בדרך קנית הזהירות - הנה מה שמביא את האדם [על דרך כלל אל הזהירות, הוא לימוד התורה. והוא מה שאמר רבי פינחס בתחלת הברייתא, תורה מביאה לידי זהירות. אמנם על דרך פרט המביא לזה, הוא ההתבוננות על חומר העבודה אשר חייב בה האדם, ועומק הדין עליה. ויצא לו זה, מן העיון במעשים הכתובים בספרי הקודש ומן הלימוד במאמרי החכמים זכרונם לברכה המעוררים על זה. והנה יש בהתבוננות הזה הערות הערות בהדרגה: לשלמי הדעת, ולפחותים מהם, ולכל ההמון כולו. לשלמי הדעת, תהיה להם ההערה במה שיתברר להם כי רק השלימות הוא הדבר הראוי שיחמד מהם ולא זולת זה, ושאין רע גדול מחסרון השלמות וההרחקה ממנו... אך לפחותים מאלה, תהיה ההערה לפי הבחנתם, והוא, לפי ענין הכבוד אשר הם מתאוים לו. וזה כי זה פשוט אצל כל בעל דעת, שאין המדריגות מתחלקות בעולם האמיתי שהוא העולם הבא, אלא לפי המעשים. ושלא יתרומם שם אלא מי שהוא רב המעשים מחבירו. ואשר הוא מעט המעשים הוא יהיה השפל. אם כן, איפוא, איך יוכל האדם להעלים עיניו ממעשיו או למעט השתדלותו בזה אם אחר כך ודאי יצר לו בזמן שלא יוכל לתקן את אשר עותו אך ההערה לכל ההמון, הנה הוא בענין השכר ועונש עצמם בראות עומק הדין עד היכן מגיע, אשר באמת ראוי להזדעזע ולהתחרד תמיד, כי מי יעמוד ביום הדין ומי יצדק לפני בוראו באשר השקפתו מדקדקת על כל דבר קטן או גדול. וכן אמרו רבותינו ז"ל (חגיגה ה): ומגיד לאדם מה שיחו, אפילו שיחה קלה שבין איש לאשתו, מגידים לו לאדם בשעת הדין. עוד אמרו (יבמות קכא): וסביביו נשערה מאד, מלמד שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם חסידיו כחוט השערה. אורות הקודש חלק ג' התענוג והטוב העליון קיד כשאנו מתחילים במסילת ישרים ללמוד, שיסוד החסידות הוא שהאדם לא נברא אלא להתענג על ד' וליהנות מזיו שכינתו, שזהו התענוג האמיתי והעידון הנצחי, נסלד החוש המוסרי שלנו מפני האיגואיסמוס, ואהבת התענוג, שביסוד זה, ותובעים אנחנו יסוד יותר טהור ונקי משום תערובת הנאה. אמנם זהו גורל העולם והאדם, שירד כבר בראשית יצירתו מהתכונה הטהורה אשר להאידיאליות העליונה, והושבתה אצלו הטהרה האצילית, ומלמטה הוא צריך לטפס למעלה למעלה. יתברר לו אמנם אחר כך שמושג תענוג זה של התענגות על ד' הוא התוכן הטהור שבאידיאליות היותר טהורה, שאי אפשר לבטאה בשום הגה אנושי.... פרק יט – חלקי החסידות: והנה בארנו עד הנה החסידות מה שתלוי במעשה ובאופן העשיה, נבאר עתה התלויה בכונה, וכבר דברנו גם כן למעלה מענין לשמה ושלא לשמה למדרגותיהם, אמנם ודאי שמי שמתכוין בעבודתו לטהר נפשו לפני בוראו, למען תזכה לשבת את פניו בכלל הישרים והחסידים, לחזות בנועם ה' לבקר בהיכלו, ולקבל הגמול אשר בעוה"ב לא נוכל לומר שתהיה כונה זו רעה, אכן לא נוכל לומר גם כן שתהיה היותר טובה, כי עד שהאדם מתכוין לטובת עצמו, סוף סוף עבודתו לצורך עצמו. אך הכונה האמתית המצויה בחסידים אשר טרחו והשתדלו להשיגה, הוא שיהיה האדם עובד רק למען אשר כבודו של האדון ב"ה יגדל וירבה, וזה יהיה אחר שהתגבר באהבה אליו יתברך, ויהיה חומד ומתאוה אל הגדלת כבודו, ומצטער על כל שימעט ממנו, כי אז יעבוד עבודתו לתכלית זה, שלפחות מצדו יהיה כבודו יתברך מתגדל ויתאוה כל שאר בני האדם יהיו כמו כן, ויצטער ויתאנח על מה שממעטים שאר בני האדם, וכל שכן על מה שממעט הוא עצמו בשוגג או באונס או בחולשת הטבע, אשר קשה לו לישמר מן החטאים בכל עת, כענין הכתוב (קהלת ז'): כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. ודבר זה ביארוהו בתנא ד"א ז"ל אמרו: כל חכם מישראל שיש בו דברי תורה לאמתו, ומתאנח על כבודו של הקב"ה כו', כל ימיו, ומתאוה ומיצר לכבוד ירושלים ולכבוד בית המקדש ולישועה שתצמח בקרוב ולכינוס גליות, זוכה לרוח הקודש בדבריו וכו', נמצאת למד שזאת היא הכוונה המעולה שהיא רחוקה לגמרי מכל הנאת עצמו, ואינה אלא לכבודו של מקום ולקידוש שמו יתברך המתקדש בבריותיו בשעה שעושים רצונו, ועל זה אמרו (זהר כי תצא): איזהו חסיד המתחסד עם קונו. והנה החסיד כזה מלבד העבודה שהוא עובד במעשה מצותיו על הכונה הזאת, הנה ודאי צריך שיצטער תמיד צער ממש על הגלות ועל החורבן, מצד מה שזה גורם מיעוט כביכול לכבודו ית', ויתאוה לגאולה לפי שבה יהיה עילוי לכבוד השם יתברך, והוא מה שכתב התדב"א שהבאנו למעלה, ומתאוה ומיצר לכבוד ירושלים וכו', ויתפלל תמיד על גאולת בני ישראל והשבת כבוד שמים לעילוי. ואם יאמר אדם מי אני ומה אני ספון שאתפלל על הגלות ועל ירושלים וכו', המפני תפלתי יכנסו הגליות ותצמח הישועה? תשובתו בצדו, כאותה ששנינו (סנהדרין ל"ח): לפיכך נברא אדם יחידי כדי שכל אחד יאמר בשבילי נברא העולם, וכבר נחת רוח הוא לפניו יתברך שיהיו בניו מבקשים ומתפללים על זאת, ואף שלא תעשה בקשתם מפני שלא הגיע הזמן או מאיזה טעם שיהיה, הנה הם עשו את שלהם והקב"ה שמח בזה. (וראה עוד בסוף מוסר אביך)